לאחר שפאולה רוזנברג, מגישת הטלוויזיה שעזבה את ישראל אחרי ה-7 באוקטובר ועברה להתגורר יחד עם בעלה ליאון וילדיהם המשותפים בקפריסין, העלתה פוסט לחשבון האינסטגרם שלה, בו טענה כי היא "מקנאה בישראלים שאין בהם חמלה לילדים העזתים", היא חטפה ביקורות קשות מכל כיוון. היום (שלישי) החליט בעלה ליאון רוזנברג לשבור שתיקה ולהתייחס לנושא ולמצב את עצמו בפנים.

עם תמונה שלו על רקע דגל ישראל הוא כתב בצורה חדה: ''התמונה ברורה - המדינה במצב לא משהו. זה כמו לראות שסדקים עמוקים מכסים את הבית. וברור שעבודת טיח לא תעזור. הדילוגים התכופים שלי בין קפריסין לישראל מפגישים אותי עם המצב בארץ בעוצמה בכל ביקור. אני מדבר עם נהגי מונית, שומע ורואה את שידורי האקטואליה הבלתי נגמרים, על שלל הפרשנים ומביעי הדעה, אני פוגש חברים ומשפחה, את הקולגות בעבודה, חווה את האנשים, את העצב המתגבר והכעס שעולה בעקבותיו ומתפרץ ברשתות. בכל מפגש אני מקפיד לשאול שאלות ולהקשיב, פחות להביע דעתי האישית''.

הוא המשיך ורשם בפוסט הנוקב: ''אלה ימים דרמטיים: יש הרבה בלה-בלה בתקשורת, קצב הכותרות גבוה, אבל אם מנקים את כל הרעש, בסופו של דבר, במציאות הקונקרטית הדרג המדיני, כלומר הקבינט וממשלת ישראל בראשות נתניהו, נדרשים לעשות החלטה אחת ברורה: האם להכניס כוחות צבא לעזה או ללכת לעסקה לשחרור החטופים. זהו. עוד עובדה ברורה היא שההתנהלות כרגע מראה מעל לכל ספק שהם מאד רוצים להכניס את הצבא לעזה. בשלב הזה כבר ברור שזה לא איום סרק, שמטרתו לגרום לחמאס להסכים לעסקה, אלא תוכנית שעומדת לצאת לפועל בימים הקרובים. עוד עובדה ברורה היא שמבחינת הממשלה עסקה כרגע היא בעדיפות שניה. ולא משנה מה הסיבה. זו המציאות, לא פרשנות'.

הוא ניסה להסביר מה העמדה שלו: ''נניח רגע בצד את החרדים שעסוקים בעיקר ביצירת התנאים הטובים ביותר לשימור אורח החיים שלהם ופחות מתעסקים בענייני בטחון. ונניח בצד את הציבור הערבי שדעתו לא נספרת ממילא. ונתרכז בשתי קבוצות מרכזיות: קבוצה אחת, שאיבדה אמון בממשלה, מאמינה שההחלטות נעשות בניגוד לטובת הציבור, ומונעות משיקולים צרים. שראש הממשלה פועל לטובת עצמו בלבד, ולכן נכנע לשותפיו לקואליציה. הקבוצה הזו (ולמען הגילוי הנאות- אני בתוכה) חושבת שהמלחמה בעזה מיצתה את עצמה, שכיבוש עזה הוא התאבדות מדינית, כלכלית וחברתית, ושהדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה עם מינימום קורבנות נוספים''.

''חלק מהאנשים שמשתייכים לקבוצה הזו יוצאים להפגין, כותבים ברשתות, ורבים אחרים יושבים מול המסך כלא מאמינים, חיים בתחושת חנק וחוסר אונים מול המציאות המתהווה מול עיניהם. מהצד השני יש קבוצה בציבור שחושבת בדיוק הפוך. הם רואים בראש הממשלה מנהיג ראוי, היחיד שיכול להוביל את ישראל, הם מאמינים שאסור לעשות עסקה עם החמאס, שכל עסקה היא בגדר כניעה, ושצריך למחוק את הארגון עד אחרון המחבלים, כדי להבטיח שעזה לא תהווה יותר איום על ישראל. למען המטרה הזו הם מוכנים לסכן חטופים וחיילים. זהו, זה בגדול שני המחנות. וביניהם זעם שהולך וגדל. סדק שהולך ומתרחב. יש גם כאלה שנמצאים באמצע - המתנדנדים. אנשי ״הגם וגם״. "הלא סגורים".

לסיום הוא ניסה להסביר: ''הם רוצים להחזיר את החטופים, אבל גם חושבים שצריך להכנס באמ-אמא של עזה. הם בטוחים שראש הממשלה שקרן פתולוגי, אך מאמינים שהוא פועל להחזרת החטופים ושזו מטרת המבצע הבא. בשיחת סלון הם אלו שיגידו ש״חייבים לשחרר את החטופים ולהפסיק את המלחמה״ ומיד אחר כך יצאו נגד המוחים ויסבירו שהמחאות מוגזמות ועושות נזק. הם יביעו זעזוע עמוק מההתנהלות של שרים וחברי הכנסת, אך מיד אחר כך יגידו ש"כל הפוליטיקאים מושחתים באותה מידה". כמעט שנתיים של מלחמה התישו את הנפש של כולנו. יש יותר מדי רעש וספינים, עצב וקושי. ופחות מדי אנרגיה להמשיך להלחם בעד הדעה שלנו. אלא שבעיניי אין ברירה. אלה ימים קריטיים וזו העת לבחור צד. לכל אנשי ה"גם וגם", בקשה חשובה לי אליכם - שבו עם עצמכם ותחליטו. קחו צד. תתייצבו מאחורי מה שאתם מאמינים בו''. 

עוד ב-

פאולה רוזנברג: "אני מקנאה בישראלים שאין להם חמלה לעזתים"

לכתבה המלאה

כזכור, בפוסט שהעלתה רוזנברג היא הסבירה: "על הפריבילגיה של לא לחבר את הנקודות: אני מקנאה במי שחי בלי לחבר את הנקודות. כשאני שומעת ישראלים שמצהירים שאין בהם חמלה לילדים עזתים, אני מקנאה. תכלס זה יותר קל לחיות ככה. בלי לחשוב על האחר, בלי להודות עד כמה אנחנו יותר דומים מאשר שונים. החיים בלי המצפון המציק נראים יותר פשוטים".