2 כוכבים.

יש סרטי אימה שמפחידים, יש כאלה שחודרים מתחת לעור, ויש כאלה שפשוט מנסים לזעזע ולהגעיל. "מוות אכזרי: אש" שהגיע בסוף השבוע האחרון לאקרנים - שייך לקבוצה השלישית. הוא מתחיל ב־200 קמ"ש, ומאותו רגע לא עוצר לרגע.

הדמויות עוברות גיהינום בלתי נתפס, וסצנות האלימות כל כך גרפיות, דוחות ומבעיתות, שלא פעם מצאתי את עצמי מסיט את המבט מהמסך. במקום לבנות מתח, הסרט מעדיף להמטיר על הצופה עוד ועוד זוועות.

סדרת "מוות אכזרי" שהחלה עם סרטו פורץ הדרך של סם ריימי ב־1981, תמיד הייתה שונה מסרטי אימה אחרים. היא שילבה אלימות קיצונית עם הומור שחור, מצלמה יצירתית ואווירה מטורפת, והפכה לאחת מסדרות האימה המשפיעות בקולנוע. גם הסרט מ־2013 "מוות אכזרי: להעיר את השד" שמרו על הרוח הזאת.

צילום: פורום פילם

הסרט החדש, בבימויו של סבסטיאן וניצ'ק, לוקח את הסדרה למקום אפל ואכזרי יותר מאי פעם. העלילה נפתחת כשוויל (ג'ורג' פולאר) נהרג כבר בתחילת הסרט בעקבות מפגש ישיר עם ישות שטנית. אלמנתו, אליס (סוהילה יעקוב), מגיעה להלוויה בבית משפחתו ששם היא פוגשת את האב אדגר (ארול שאנד), האם סוזן (טנדי רייט), האח ג'וזף (האנטר דוהאן), בת זוגו תאיה (לוסיאן ביוקנן) והסבתא פולי (מוד דייווי).

כבר במהלך ההלוויה העניינים מתחילים להשתבש ובהמשך, וכשהמשפחה מתכנסת בבית, הקללה מתחילה להתפשט. בזה אחר זה בני המשפחה הופכים לקורבנות של הישות - או לכלי הרצח שלה בספקטקל גרפי וסדיסטי שאין מילים לתאר אותו. אבל מתחת לכל נהרות הדם מסתתר גם הרעיון הכי מעניין של הסרט.

"מוות אכזרי: אש" הוא לא רק סרט על שדים ודם, אלא גם על אלימות בתוך המשפחה ועל זוגיות מתעללת. אליס לא איבדה רק את בעלה - היא משתחררת ממערכת יחסים אלימה, וככל שהסיפור מתקדם מתברר שמשפחתו הרעילה של וויל ידעה הרבה יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. במובן הזה, השד הוא רק מטאפורה. הרוע כבר היה בבית הרבה לפני שהישות הופיעה. גרעין דומה יש גם בין האמא והאבא והסרט מנסה לדבר על הכחשה, על שתיקה ועל המחיר שמשלמים קורבנות אלימות במשפחה.

חבל שהרעיון הזה כמעט לא מקבל מקום. במקום להעמיק בדמויות וביחסים ביניהן, הסרט ממהר לעבור לעוד סצנה מדממת. העלילה הופכת בעיקר לחוט שמחבר בין רגע זוועה אחד לאחר. כל רצח צריך להיות גדול יותר, אכזרי יותר ומדמם יותר מזה שקדם לו. יש כאן אפקטים מעשיים מרהיבים, מהטובים שראיתי בז'אנר והרבה מהם באמת מרשימים, אבל בשלב מסוים התחושה היא שהסרט עסוק יותר בלשבור שיאים של גועל מאשר בלספר סיפור.

צילום: פורום פילם

מבחינה ויזואלית, אי אפשר לקחת ממנו את זה. הצילום קודר, חשוך ומחניק, והבית שבו מתרחשת רוב העלילה נראה כמו מקום קלסטרופובי שאין ממנו מוצא. המסדרונות הצרים, התאורה הדלה והצללים הכבדים מוסיפים לאווירה.

מי שבכל זאת מצליחה לגנוב את ההצגה היא דווקא הסבתא פולי. בתוך כל הטירוף והאלימות, היא מספקת כמה רגעים של הומור שחור שעובדים מצוין ומזכירים למה הסרטים של סם ריימי היו הרבה יותר ממופע של איברים כרותים. השאלה היא אם זה מספיק כדי להחזיר את "מוות אכזרי" לקדמת הבמה. לפחות אם לשפוט לפי ההקרנה שבה צפיתי ברב חן דיזנגוף, שבה ישבתי לבד באולם, לא בטוח שהמותג עדיין מושך קהל רק בזכות השם שלו. זו כמובן לא אינדיקציה מוחלטת להצלחת הסרט, אבל קשה היה להתעלם מהעובדה הזאת.

עוד ב-

הסרט החדש של ג'ניפר לופז בנטפליקס "רומן משרדי": קריסה מביכה

לכתבה המלאה

גם ההצלחה של "אובססיה" מוכיחה שהקהל של היום מחפש משהו אחר. לא רק עוד דם ועוד זעזוע, אלא גם נרטיב מהודק, דמויות שאפשר להתחבר אליהן ואימה פסיכולוגית שנשארת בראש הרבה אחרי שיוצאים מהאולם. "מוות אכזרי: אש" בוחר בדרך ההפוכה. הוא רוצה לזעזע בכל מחיר, אבל בדרך שוכח שהדבר הכי מפחיד באימה הוא לא כמה דם נשפך - אלא מה שנשאר עם הצופה אחרי שהאורות נדלקים.