בדיחות גסות, קללות, אלימות חסרת טעם, משחקי מלים מגוחכים ורמיזות מיניות לא אלגנטיות בעליל הם מה שמניע את היומיום של ביוויס ובאטהד ואת הדיאלוגים הרדודים שהם חולקים.

מי שלא מכיר את הסדרה ואת פועלו של יוצרה מייק ג'אדג' לאורך השנים, יתקשה אולי להבין מה מצחיק בהומור של תלמידי תיכון מחוצ'קנים או חיילי צה"ל שסגרו שבועיים במוצב תוך כדי שהם חולמים על אמא (ומפנטזים על האימהות של החברים שלהם). אבל הוולגריות הבוטה של בי ו-בי אינה באמת העניין פה. לא בשנות ה-90 וגם לא עכשיו. מטרתה היא לעצב את חוויית החיים הדלה ותפיסת המציאות של שתי הדמויות, נערים בני 16 עם מנת משכל שלא עולה על מכפלת הגיל שלהם (פעולה מתמטית פשוטה שהם כנראה לא יודעים לבצע).

דווקא מנקודת השפל הזו של בני אנוש בודדים ומוזנחים, שמונעים מדחפים מיניים שלעולם לא יסופקו ויצרים של הרס עצמי, מתעצבת לה נקודת מבט רחבה יותר על החברה האמריקנית - והיא מתגלה כמגוחכת כל כך, פגומה מוסרית, מתוקנת חינוכית ותקינה פוליטית. השניים הם בורים אנאלפבתיים שמתעלמים מכל סמכות, והאחראים עליהם לא מצליחים לחברת אותם בהתאם לנורמה. מסתבר שאי אפשר להנדס תודעה למי שמלכתחילה חסרה לו אחת כזאת.