בשבועות האחרונים התפרסמו הדוחות הכספיים של חלק מיבואניות הרכב הגדולות (דוחות היבואניות הנסחרות בבורסה בעוד שמרבית היבואניות הן חברות פרטיות שאינן מדווחות התוצאות הכספיות לציבור) ושוב התברר כי הרווחיות של היבואניות מטורפת. אין הגדרה אחרת. שיעורי רווח עצומים עם רמת סיכון מאוד נמוכה. מכרה זהב בחסות המדינה.

במקביל, התברר כי מחירי ביטוחי הרכב עלו השנה בשיעור אסטרונומי של 27 אחוזים, לאחר שכבר עלו ב-25 אחוזים בשנתיים שקדמו לשנה האחרונה. משק בית ממוצע יוציא עוד אלפי שקלים בשנה על ביטוחי הרכבים המשפחתיים. ולבסוף, התברר כי מחירי חלקי החילוף לרכבים השלימו עלייה של 17 אחוזים בשלוש השנים האחרונות.

בזמן שהצפיפות בכבישים מגיעה לשיאים חדשים והחלום לנסוע בישראל בתחבורה ציבורית נורמלית (מטרו ורכבות קלות זמינות) הולך ומתרחק לכיוונם של נכדינו, אנו הופכים לתלויים יותר ויותר ברכישת רכבים ואחזקתם. את התלות הזו מנצלות הממשלות והיבואניות הגדולות. שוק כבול ולא תחרותי המייקר מאוד את המחירים, מעלה מאוד את הרווחים, מפיק לממשלות הרבה מאוד מיסים ועושק את האזרחים. עושק שהוא שני רק לרמת העושק שעושקת אותנו הממשלה בתחום הדיור.

כדי לסבר לכם את האוזן אזכיר שמרבית הצעירים באירופה כלל לא רוכשים רכבים ואילו המשפחות הצעירות שם מסתפקות ברכב אחד (שלא לומר גם נהנות משוק רכב הרבה יותר תחרותי וממחירים הרבה יותר נמוכים). הצעירים יכולים להימנע מרכישת רכב מאחר שבאירופה התחבורה הציבורית ובפרט המטרו מאוד יעילה ברוב הערים וכן מכך שבאירופה אין הפרדה כה מוחלטת בין אזורי מגורים לבין אזורי תעסוקה. כתבתי על כך באחד מהטורים הקודמים שלי בשנתיים האחרונות. לכן, יכולים הצעירים להגיע ברגל או במטרו למקום העבודה ואילו נסיעה לבילוי בסוף שבוע נעשית ברכבת או לחילופין באמצעות השכרת רכב ליום או יומיים. הרבה יותר פשוט וזול מאשר רכישת רכב. אך בישראל התמונה שונה. כדי להגיע למקום העבודה אתה בדרך כלל חייב רכב משלך ובמשפחה אף שני רכבים. התלות הגדולה הזו ברכישת רכב אמורה הייתה לחייב את הממשלה לדאוג כי לכל הפחות שוק הרכב יהיה מאוד תחרותי. ההיפך הוא הנכון.

ועדה ציבורית להגברת התחרותיות בשוק הרכב בראשותי מצאה בשנת 2012 למעלה מחמישים (!) הגבלים עסקיים בשוק הזה שגורמים למחירים גבוהים הן של רכישת הרכב והן של תחזוקתו כולל ביטוחים, חלפים ומוסכים. שורת המלצות גובשה שכולן באחריות הממשלה וביכולתה. קדחת בצלחת. קומץ קטן מאוד של המלצות בודדות יושם. היתר נזרק לפח בתמיכת רשות התחרות ומשרד האוצר שטענו כי אין כל בעיה ברמת התחרות בשוק הרכב. לשיטתם לא נדרשות המלצות כה גורפות ומשמעותיות ולמעשה לא נדרש כמעט מאומה.
 

עוד ב-

מחירי הדיור חידשו את עלייתם: דרושה מלחמה נחושה במונופולים

לכתבה המלאה

אחת ההמלצות שלי הייתה למנוע מיבואניות רכב גדולות להשתלט על כמה מותגים וכך לשחרר מספר גדול של מותגים לתחרות חופשית. למשל, למנוע מיבואנית אחת להיות יבואנית מרכזית גם של מאזדה וגם של פורד. או דוגמא נוספת, למנוע מהיבואניות הגדולות להשתלט גם על המותגים הסיניים החדשים שבהם יש פוטנציאל תחרותי גדול לעתיד. בתחום המוסכים המלצנו לאסור בעלות צולבת שבין יבואניות רכב לבין מוסכים (או שליטה אפקטיבית חוזית בין היבואניות לבין המוסכים). כך נשחרר את המוסכים מחסות היבואניות ונאפשר להן לייבא בחופשיות חלקי חילוף מקבילים. וכך הלאה עוד כחמישים המלצות. להערכתי, יישום מלא של ההמלצות היה חוסך כשלושה מיליארד שקלים בשנה (כל שנה!) לצרכן הישראלי.

שרי התחבורה לדורותיהם (ישראל כץ, מירי רגב ומירב מיכאלי) כמו גם שרי האוצר (יאיר לפיד, ישראל כץ, משה כחלון ואביגדור ליברמן) סרבו ליישם את הדוח החמור. ממשלות באו והלכו, משני צידי המפה הפוליטית, אך הפוליטיקאים סרבו להתעמת עם היבואניות הגדולות והעדיפו את המשך ההתמכרות שלהם להכנסות המיסים הגדולות הנובעות מיוקר המחיה. העושק נמשך ונמשך ונותרה רק השאלה עד מתי?  

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית