התחרות אמנם צמודה, אך מבין שלל הגזירות שהושתו על הציבור אגב תקציב המדינה, ההתייקרויות הנוגעות לתחבורה הן כנראה הכואבות והשגויות מכולן.

הגל שהחל בהעלאת הבלו על הבנזין המזהם לרכב הפרטי, ונמשך בהגדלת מס הקנייה על המכונית החשמלית הירוקה – הגיע בשבוע החולף לתחנה האחרונה (בינתיים), כשתעריפי הכרטיסים ברכבות ובאוטובוסים זינקו בשיעור חד של עד 33%: מי שמשלמים מחיר מלא, ומתברר שזה דגש חשוב, ייאלצו מעתה להיפרד מ-8 שקלים תמורת נסיעה עירונית לעבודה בכיוון אחד, או 323 ש"ח ברכישת "חופשי-חודשי". לשרה מירי רגב, שהצהירה לא אחת עד כמה היא מעוניינת לכאורה לעודד את השימוש בתחבורה הציבורית, יש – כמאמר השיר המפורסם – "דרכים משונות" להראות זאת.

ההתייקרות הדרמטית נומקה בתוספת תקציב שתינתן לשיפור התדירות והשירות בתחום, שהיא ללא ספק יעד לאומי: בניגוד למדינות המערב, שבהן הסעת ההמונים נשענת קודם כל על רשת מסילות, ישראל מתבססת על אוטובוסים עמוסים לעייפה, ואלה אינם מקבלים מספיק עדיפות בוויסות התנועה. מהירות הנסיעה הנמוכה וזמני ההמתנה הארוכים רק מחזקים את ההעדפה לשימוש ברכב פרטי – ולראייה, הכבישים מלאים במכוניות שבהן יושב נהג אחד לבדו, על אף העלות הגבוהה והפקק שעמם הוא נאלץ להתמודד. במובן זה, מטרתה המוצהרת של הממשלה, להתמקד (באיחור של שנים) בפיתוח תחבורה ציבורית מודרנית, היא בהחלט הכיוון הנכון.

אלא שלפתע התברר, שלא כל הנוסעים עומדים לספוג את ההתייקרות שנכנסה לתוקף, ולמעשה רבים מהם יחוו דווקא הוזלה בתעריף. איך האלכימיה הזו מתרחשת? דיל בין משרד האוצר לבין רגב אפשר מחד את הקפצת התעריף הרשמי, ומאידך מילט מהגזירה החדשה שתי אוכלוסיות אסטרטגיות: גמלאים מגיל 67 (במקום 80 עד היום) שיוכלו לעלות חינם לכל האוטובוסים והרכבות, וחשוב יותר לענייננו – תושבי "הפריפריה החברתית" במרכז הארץ, כלומר שכונות חלשות בגוש דן, שמעתה תושביהן זכאים להנחה בשיעור של 50% ממחירי כרטיס "חופשי-חודשי". באופן מעשי ההגדרה הזו היא שם קוד לערים חרדיות שלמות דוגמת בני ברק ואלעד, וכן לרובעים ספציפיים כמו נווה שאנן ושכונת הארגזים בת"א.

לכאורה מדובר בלא יותר מהרחבה לתכנית קודמת של רגב, שהעניקה הנחה זהה לנוסעים מהפריפריה הגיאוגרפית בצפון ובדרום. אלא שבעוד האחרונים נדרשים באמת לגמוע מרחקים גדולים בדרך אל העבודה, ולכן יש היגיון בסבסוד הקילומטראז' עבורם, לא ברור מה הצידוק המקביל במקרה של מקביליהם מהמרכז. נראה שמפת השכונות של רגב בדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך (עשירונים 1 עד 5), חופפת במידה רבה את קבוצת ההתייחסות הפוליטית של הקואליציה: לפי נתוני האוצר, לאחר הטמעתה בתחבורה הציבורית, 97% מהנוסעים החרדים בישראל מכוסים ע"י הסדר הנחה – לעומת 62% מהמסורתיים ו-30% בלבד מהציבור החילוני שברובו אינו תומך בממשלה.

התוצאה מעוררת תחושה מעוותת בלשון המעטה, שכן הממשלה מייקרת שירות בסיסי ביותר ליישובי מעמד הביניים – ומעבירה את הכספים, שוב, בעיקר למגזר דומיננטי אחד. ההטבה החדשה ל"פריפריה חברתית" רק מצטרפת לשלל הנחות שניתנו בצדק לנוסעים רבים עוד קודם – למשל לחיילים משוחררים, סטודנטים, גמלאים ויישובים מרוחקים – כך שרוב מוחלט של הלקוחות, כנראה סביב 80%, אינם משלמים כעת את התעריף המלא שזינק. כך, במעיין מיקרוקוסמוס לתהליך הכלכלי במדינה כולה, נטל מימון גדל והולך מועמס על פחות ופחות כתפיים מתוך ישראל היצרנית. אותו הפלח שספג את העלאת דמי הביטוח הלאומי, את הקפאת נקודות הזיכוי ומדרגות המס, את הפחתת יום ההבראה ולעיתים את המחיר של שירות המילואים – נתבע לשלם ביוקר, הפעם עבור מתן הנחה על "חופשי-חודשי" למגזר אחר.

גם אם מתעלמים מהשוויון בנטל, לא ברור כיצד העלאה חדה במחירי התחבורה הציבורית (למשלמים תעריף מלא), מתכתבת עם המטרה הממשלתית לצמצום הנסועה ברכב הפרטי: הרי האוכלוסייה שאותה צריך לעודד לעלות על רכבות ואוטובוסים, אינה "הקהל השבוי" אלא קודם כל מי שיש להם ברירה – כלומר, משפחות שמחזיקות במכונית אחת לפחות, ויכולות לבחור אם ומתי להשתמש בה. ככל שהפער הכספי בין שתי החלופות קטן כתוצאה מהתייקרות הכרטיסים, בלי שיפור דרמטי בשירות, כך קטן התמריץ להשאיר את האוטו בבית. המשמעות: לקוחות פוטנציאליים נשארים מחוץ לתח"צ ואת הנזק המיותר – מפקקים, דרך זיהום אוויר ועד לתאונות בכבישים – כולנו סופגים ביחד.

עוד ב-

מהפכה ברב קו בישראל: מיליונים ייסעו בחינם וזה לא אתם

לכתבה המלאה

עד כה, עסקו רבות באוצר בשאלה מה "המקלות" שידכאו את התמריץ לנהוג ברכב, ובדרך יעשירו את קופת המדינה. כך נולד מס הקנייה מהגבוהים במערב למכוניות, בלו על דלקים שמתעדכן מידי רבעון ועכשיו גם תכניות להטלת "מס נסועה" או "אגרת גודש" בגין נסיעה בשעות עמוסות. איפה, לעומת זאת, הגזרים שיבדלו את השירות ברכבות ובאוטובוסים, כמהיר וכמשתלם יותר גם בעבור אזרחים שיכולים להרשות לעצמם את האלטרנטיבה? לבשורה הזו, האמיתית במונחי התחבורה בישראל, נמשיך כנראה לחכות עוד הרבה אחרי "הצדק התחבורתי" המפוקפק שהנחיתה עלינו מירי רגב.