נבחרת אייס

השקר של השוק החופשי בישראל: הטעות של גוש הימין | פרופ' ירון זליכה

הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית ניסח בספרו את היתרונות העצומים שיצמחו למשק כאשר תתקיים בו תחרות בשוק חופשי. דברים אלה הם בבחינת דברי קודש עבור חלקים נרחבים בימין בישראל שכן, מפלגות הימין דבקות בעקרון זה, שהוא מעקרונות היסוד של הקפיטליזם

פרופ' ירון זליכה | 10:22

עקבו אחרינו בגוגל

ערבוב האידיאולוגיות הכלכליות בישראל, שעליו עמדתי בטור הקודם, בא לידי ביטוי במיוחד בקרב גוש הימין. לכאורה, מפלגות הימין דבקות בעקרון השוק החופשי, שהוא מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ובאביו המייסד - הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית. בספרו המופתי "עושר העמים" (1776) ניסח סמית את היתרונות העצומים שיצמחו למשק כאשר תתקיים בו תחרות בשוק חופשי, שבו הכניסה והיציאה של עסקים חופשיות ומספר רב של יצרנים וצרכנים מתחרים זה בזה.

בתנאים אלה, "היד הנעלמה" מסייעת לארגן את הייצור ואת חלוקת המשאבים באופן שמקדם את רווחת הכלל, ומצמצמת מאוד את הצורך בהתערבות הממשלה בניהול הפעילות הכלכלית.

דברים אלה הם בבחינת דברי קודש עבור חלקים נרחבים בימין בישראל, כמו גם בעולם. ראו, לדוגמה, את טיפול ההלם שהנהיג בשנים האחרונות חווייר מיליי בארגנטינה כאחד הביטויים הבולטים של תפיסה זו בימין העולמי. על רקע זה טוענות ממשלות ימין כי הן מבקשות לצמצם את מעורבות הממשלה במשק, ובאותה נשימה הן נוטות להביע הסתייגות מפעולתם של ועדי עובדים.

אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. ישראל הפכה למדינה לא תחרותית, עם מספר גדול של מונופולים, יבואנים בלעדיים וקבוצות עסקיות הנהנות מכוח שוק ניכר. חלק ניכר מכוח זה לא נוצר כתוצאה מגאונות עסקית או מתחרות מוצלחת, אלא צמח בחסות מעורבות ממשלתית - הטבות מס, חוזים ממשלתיים, רישיונות, חסמי יבוא או אי־אכיפה מספקת של חוקי התחרות. זאת ועוד, בעוד הימין מדבר גבוהה־גבוהה נגד ועדי עובדים, מבט על מוקדי הכוח הפוליטיים שלו (ובפרט מרכז מפלגת הליכוד) מגלה נוכחות בולטת של ועדים מחברות גדולות ומרכזיות, ובמיוחד מגופים מונופוליסטיים או לא תחרותיים.

אלא שההסתמכות על עקרון השוק החופשי ועל "היד הנעלמה" מתעלמת לעיתים מדברים אחרים שכתב אדם סמית באותו ספר ממש. השוק החופשי אינו מצב טבע יציב המתקיים מעצמו. לבעלי הון יש תמריץ לחבור זה לזה, לצמצם תחרות ולרכז כוח מול עובדים, צרכנים ועסקים קטנים. סמית עצמו היה חשדן מאוד כלפי התאגדויות של בעלי עסקים וכלפי ניסיונותיהם להגביל את התחרות.

מכאן קצרה הדרך להכרה בלגיטימיות של התארגנות עובדים, שנועדה לאזן לפחות חלקית את יתרון הכוח המבני שממנו נהנים המעסיקים.

ואכן, פרופ' חיים ברקאי ז"ל, פרשנו הישראלי הגדול של אדם סמית, הדגיש כי עמדתו של סמית כלפי התארגנות עובדים מורכבת הרבה יותר מהדימוי המקובל שלו כאבי השוק החופשי המתנגד לכל התארגנות קולקטיבית. סמית ראה אי־סימטריה מובנית בכוח המיקוח בין מעסיקים לעובדים. המעסיקים מעטים יותר, קל להם יותר להתאגד ולתאם ביניהם עמדות, ובעיקר הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב יותר ללא הכנסה מעבודה. העובדים, לעומתם, תלויים בשכרם למחייתם ולכן נמצאים מלכתחילה בעמדת נחיתות.

מכאן נבעה ביקורתו של סמית על המצב המשפטי בתקופתו. החוק התיר למעשה התאגדויות של מעסיקים, אך אסר התאגדויות של עובדים. כפי שמסביר ברקאי, סמית אינו מקבל מצב שבו התארגנות העובדים מוצגת כעיוות מלאכותי של השוק, בעוד התיאום בין המעסיקים נתפס כחלק טבעי מן "השוק החופשי". גם המעסיקים פועלים באופן קולקטיבי, אלא שבשל כוחם הכלכלי הם מסוגלים לעשות זאת ביתר קלות.

סמית כמובן אינו תומך בוועדי עובדים במובנם המודרני מתוך תפיסה סוציאליסטית או של מאבק מעמדי. אך הוא בהחלט מכיר בלגיטימיות של התארגנות עובדים ובתפקידה האפשרי באיזון כוחם העודף של המעסיקים (ראו עמ' 31-32 בהקדמה ל"עושר העמים").

לפיכך, עקרון השוק החופשי של סמית אינו מחייב עובדים לנהל משא ומתן כיחידים מול מעסיקים שמסוגלים בעצמם להתאגד ולרכז כוח. כאשר כוח המיקוח אינו סימטרי והמעסיקים רשאים להתארגן, איסור על התארגנות עובדים אינו ביטוי לחופש השוק אלא דווקא הטיה של כללי המשחק לטובת בעלי ההון.

אין פלא אפוא שלבעלי הון יש אינטרס כלכלי בהחלשת העבודה המאורגנת: ככל שכוח המיקוח של העובדים נחלש, כך מתחזק, בהינתן יתר התנאים, כוחו של המעסיק בחלוקת העודף שבין העובדים לבעלי ההון. אלא שמכאן בוודאי לא נובע שכל ועד עובדים וכל פעולה של עבודה מאורגנת ראויים להגנה.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה גישת "כבדהו וחשדהו". סמית לא העניק להתאגדויות עובדים חסינות מביקורת. כשם שחשד בהתאגדויות של בעלי עסקים ובניסיונותיהם להגביל תחרות, כך אין סיבה להניח שהיה מקבל בהשלמה התארגנות עובדים ההופכת בעצמה למנגנון המגביל תחרות או המחזיק את הציבור כבן ערובה לכוח מונופוליסטי. ההגנה היא על הזכות להתאגד ועל האפשרות לאזן כוח מיקוח, ולא על כל שימוש בכוחו של ועד עובדים.

וכאן טמון אחד הבלבולים הגדולים בשיח הישראלי: חוסר ההבחנה בין ועדי עובדים הפועלים בחברות הנתונות לתחרות לבין ועדים הפועלים בתוך מונופולים, ובפרט "ועדי שאלטר" בגופים כמו רכבת ישראל, נמל אשדוד או רשות שדות התעופה. הנזק שגופים כאלה מסוגלים לגרום למשק אינו נובע בראש ובראשונה מעצם העבודה המאורגנת, אלא מהעובדה שהוועד פועל בתוך גוף בעל כוח מונופוליסטי ומקבל לידיו חלק מאותו כוח.

הבעיה הכלכלית, אם כן, אינה עצם ההתארגנות אלא הכוח המונופוליסטי שעליו היא רוכבת. הפרטת מונופול ציבורי והעברתו מידי ועד עובדים רב עוצמה לידיו של בעל הון אינה יוצרת תחרות; היא רק מחליפה את זהותו של בעל הכוח המונופוליסטי. לעומת זאת, ועד עובדים בחברה הפועלת בשוק תחרותי יכול לשמש משקל נגד לגיטימי לכוח המיקוח של בעלי ההון, מבלי לפגוע בתחרות בשוק המוצר.

המסקנה אפוא פשוטה. מי שמבקש להיות תלמיד נאמן של אדם סמית אינו צריך לבחור בין בעלי ההון לבין ועדי העובדים. עליו לבחור בתחרות. עליו להתנגד לכוח מונופוליסטי כשהוא מצוי בידי בעל הון, אך גם כשהוא מצוי בידי ועד עובדים; לפרק מונופולים במקום להסתפק בהעברתם לידיים פרטיות; ובה בעת להגן על זכותם של עובדים להתאגד במקום שבו הם ניצבים מול כוח מיקוח עדיף של המעסיקים.

קפיטליזם אפוא איננו שלטון בעלי ההון, כשם ששוק חופשי איננו שוק שבו העובד נותר לבדו מול מעסיק רב עוצמה. מי שמתנגד לוועדי עובדים אך משלים עם מונופולים פרטיים אינו תלמידו של אדם סמית. הוא פשוט בחר באיזה צד של המונופול הוא מעדיף לעמוד. הוויכוח האמיתי בישראל איננו ימין מול שמאל או הון מול עבודה, אלא תחרות מול ריכוז כוח כלכלי.