זוועות החמאס לא נותנות מנוח, הסיפורים, העדויות והסרטונים מטלטלים, מחרידים. טבח ה-7/10 איננו ״מאבק בכיבוש״, טבח ה-7/10 הוא פשע נגד האנושות. מחבלי החמאס חשפו בפנינו את פני הרוע בצורה המפלצתית ביותר, ידענו שיש בצד השני אכזריות ושנאה, ובכל זאת הופתענו מגודל הזוועה.

באחת התמונות האייקוניות שצולמו לאחר הטבח, מתועדת זכוכית חלון בקיבוץ בארי ועליה מדבקה של ״שלום עכשיו״ מנופצת מקליע שירו מחבלי החמאס, מבחינתם גם תומכי השלום הם מטרה. אכן קרסה הקונספציה, תפיסת העולם שהשתרשה כאן שנים התנפצה אל מול המציאות המדממת, אך לא קונספציית השלום כשלה, אלא קונספציית ניהול הסכסוך וההתעלמות מהפלסטינים היא שהתרסקה לנגד עינינו.

כי שלום לא היה כאן, לא בהתנתקות, לא בגדה, לא במזרח ירושלים, לא בשום מקום. ממשלות ישראל כולן, נטשו את השאיפה לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, החריפו את המצב בשטח ופעל בשיטתיות כדי לסכל כל אופציה לפתרון עתידי. נתניהו התגאה בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ ובעובדה שהפלסטינים אינם עוד רלוונטיים, שמח לאידם, כשהם מובסים, מיואשים.

וכשאין אופק מדיני ותקווה, המרוויחים המיידיים בצד הפלסטיני הם החמאס ושאר ארגוני ההתנגדות והטרור, שניצלו את המצב והצליחו להתל בישראל. לא בכדי, תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, זאת הייתה השנה הקטלנית והמדממת ביותר מאז האינתיפאדה השנייה, עוד לפני הטבח של ה-7/10.  ממשלת הכוח והיוהרה, ממשלת הימין מלא מלא, עם בן גביר כשר המשטרה וסמוטריץ כשר במשרד הביטחון האחראי על השטחים, היא ששיחקה לידי החמאס והביאה לחורבן.

תיאוריית ה-״רק בכוח ננצח״ כשלה ועלתה בחייהם של אלפי ישראלים. כשסמוטריץ עשה בשטחים כבשלו, כשאלימות המתנחלים שברה שיאים ומאחזים חדשים צצו בכל שבוע, תומכי פתרון שתי המדינות בצד הפלסטיני, אנשי הרשות הפלסטינית הפכו למושא ללעג בחברה הפלסטינית ולנאשמים בשיתוף פעולה עם ישראל. בכוונת מכוון החלישה וביזתה ממשלת הימין את הרשות הפלסטינית וחיזקה את החמאס. הפיצול בין עזה לגדה שירת את המתנחלים, זאת הדרך למנוע כל התקדמות מדינית, הם אמרו זאת בפה מלא.

גם אנחנו בשמאל שגינו, בשם הרצון למנוע מלחמות, זרמנו בקלות מדי עם גישת הימין שרצתה לתחזק את חמאס בעזה ולייצר שקט מדומה. בניגוד לימין, בתוך תוכנו ידענו שלא ניתן לקנות שקט בכסף, לא באמצעות דולרים מקטר ולא באמצעות הכנסת פועלים מישראל, ובכל זאת קיווינו שהימין צודק ושאפשר לחיות לצד חמאס ולהגיע עמו לדו קיום פרגמטי, שגינו.

עתה, לחזק את הרשות ולא את חמאס איננה עוד סיסמא שצריך לומר אותה כי לצאת לידי חובה, חיזוק הרשות היא הדרך היחידה להחלשה וחיסול החמאס, רעיונית ולא רק צבאית וארגונית. 

תוצאות המלחמה הארורה שנכפתה על ישראל יכולות לייצר מציאות חדשה שבה חמאס מוחלש, עזה שוב נשלטת על ידי גורמים המכירים בישראל ומוכנים לחיות לצידה. לאחר המלחמה צריך לבודד את הגורמים המשיחיים משני הצדדים, ולתת תקווה למי שרואים בסכסוך מאבק לאומי שניתן לפתור באמצעות שתי מדינות לשני עמים.

עוד ב-

שחרור עכשיו | יריב אופנהיימר

לכתבה המלאה

מחדל 73 הסתיים בשטחים תמורת שלום ובהסכם שלום אסטרטגי עם מצרים, מחדל 23 צריך להסתיים בהסכם מול הרשות הפלסטינית, ערב הסעודית והליגה הערבית, הסכם מדיני מלא מלא, שטחים תמורת שלום, והפיכת החמאס לשולי ולא רלוונטי.