שוחחתי פעם עם נער שגדל כחרדי ונסיבות חייו הובילו אותו למחוזות אחרים. יש משהו מחוויית הילדות שלא מרפה? שאלתי. הוא חשב והשיב: "אני עדיין פוחד מכלבים". כְּמִי שנגמל בעצמו מהפחד הזה רק אחרי שנים כשליח בנווה חוף והיכרות קרובה מדי עם לא מעט כלבים של ידידים, הבנתי אותו אבל בהתקרב שבת סליחות עולה בי שוב המחשבה על הפוביה החרדית הזו מכלבים אך מזווית קצת אחרת.

״יש מי ששב בכל לב, ויש מי ששב ככלב״ נאמר במוצאי שבת הקרוב, ליל סליחות ראשון של עדות אשכנז. כלב היא חיה מסורה ורגישה. לאחרונה שמעתי על כלבים שאולפו לזהות התקפי חרדה בשלב שאדם טרם מסוגל להבין בעצמו שזה מה שעובר עליו ואז להגיב ולסייע באופן מיידי, מדהים. 

הכלבים הם לא הבעיה כמובן, הפייטן מדבר על בני אדם שמאמצים גישה כלבית במקום גישה לבבית. ההבדל הוא תהומי. כלב מאפשר לבעליו להביע אהבה ללא תנאי דווקא משום שהוא לא מהווה אתגר, אין לו אגו, הוא לא משיב בחוצפה, הוא לא מאלץ אותנו לגלות תעצומות נפש של ויתור ותועפות של איפוק כדי שנוכל לראות כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם.

לכן, דווקא בדור הנוכחי בו כולם רוצים לשמוע שאלוקים אוהב אותם ללא תנאי. מה שנכון,  קל לטעות שמידת אהבה ללא תנאי נמדדת בעד כמה אלוקים מאפשר לי לעשות כל מה שבא לנו. בימי הסליחות רק נביט השמיימה בעיניים גדולות ועצובות ונְדַמֶּה לשמוע בת קול שמכרזת ואומרת: "אהבה בלב שלי אתם. איננו כלבים". 

מאיתנו מצפים לא רק לתת ולקבל אהבה אלא גם להבין שיש אלוקים עם רצון וציפיות, בדיוק לשם כך צייד אותנו הקב״ה בנפש שִׂכְלִית ותודעה עמוקה, באמצעותם ניתן לנהל יחסים הדדיים ולקחת אחריות לממש את הרצון של מי שאוהב אותי כל כך.

״ומה עם הילד שזעק ׳קוקוריקו׳ ותפילתו התקבלה?״, נשאלתי פעם. ההבדל הוא שהילד ההוא לא הכיר את הסיפור, הוא לא התאמן בבית על נוסח זעקת קוקריקו, והאמת היא שהוא גם לא ביקש כלום לעצמו. כאשר זיהה שהקהל במצוקה, הוא זעק ספונטנית את כל מה שהיה לו. ״אבל אם בקשתך מהקב״ה לשנה החדשה היא המון גרעינים וזירעונים, אני מסכים שזעקת קוקוריקו כנראה תספיק״, הסכמתי עם השואל.

עוד ב-

5 דברים שיפתיעו אתכם על ראש השנה

לכתבה המלאה

מניסיוני, אין באמת סיבה לחשוש מכלבים עד גודל מסוים ועם רצועה שבקצה יש בן אדם. הפחד הנכון הוא שלא נהפוך לכאלה והמבחן הוא בעת הסליחות האם הצלחנו לעשות זאת מעומק הלב והמוח.