כשהיא בת 73 ומתמודדת עם מחלת הפרקינסון, העיתונאית נרי ליבנה ממשיכה לירות לכל הכיוונים, בדיוק כפי שעשתה לאורך כל הקריירה שלה. בריאיון מיוחד שהעניקה לדוד ורטהיים בפודקאסט "תיק טוק" של המכון הישראלי לעיתונות, היא קופצת בין וידויים כואבים על מצבה הבריאותי, לבין ביקורת חריפה על תעשיית התקשורת ועל מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן.

"הייתי בהכחשה עצומה" את האבחנה על מחלת הפרקינסון הסתירה ליבנה במשך למעלה משנה. "התביישתי", היא מודה בגילוי לב נדיר. "אני מקבלת כדור שמסייע לי ועדיין אין לי תסמינים, אבל כנראה שיהיו. כשהייתי צריכה למסור את הכלב שלי כי כבר לא יכולתי לטייל איתו אחרי שריסקתי את הכתף, אנשים התנפלו עליי ברשת. עד שהבן שלי כתב לאחת המגיבות: 'את מבינה שאת מדברת על אישה בת 73 עם פרקינסון?'".

החשיפה הפומבית, שנכפתה עליה לכאורה, שחררה אצלה לדבריה משא כבד. "אני לומדת לא רק לבקש עזרה, אלא גם לקבל אותה. יש לי את הטמטום הזה של להעמיד פנים שאני יכולה הכול לבד. איזה קשקוש. כל האנשים האלה שנראים לך חזקים, בפנים אנחנו תולעת". המחלה הכניסה גם סדר עדיפויות חדש, ולא פשוט, לחייה. "העתיד נעשה מאוד אמורפי. אני אדם עייף יותר מפעם, וזה מפחיד".

"אין עיתונאית ב'הארץ' שהחזיקה מעמד אחרי גיל 55" אחד הרגעים הטעונים בריאיון נרשם כשליבנה התייחסה לשמועות על פיטוריה, ופתחה חזית ישירה מול התנהלות עיתון "הארץ".

"אני חושבת שאין עיתונאית ב'הארץ', ולא הייתה, שהחזיקה מעמד מעבר לגיל 55. כולן פוטרו", היא מצהירה. "אמרתי את זה לעמוס שוקן כבר לפני 14 שנה כשהוא רצה לפטר אותי בפעם הראשונה. הוא שאל 'למה? אבירמה גולן'. אמרתי לו 'עמוס, פיטרת אותה לפני חמש שנים, אתה לא זוכר?'".

לדבריה, מדובר בשילוב של גילנות ואפליה מגדרית: "יש העדפה לעיתונאים גברים. אני לא יודעת למה. אני בת 73, ראבק, וזכותם לפטר אותי. אבל אני מאוד אוהבת לכתוב, וזו תהיה טרגדיה בשבילי. הכתיבה היא חלק מהזהות שלי".

"אני מתגעגעת לישראל, למרות שאני חיה בה" כשהשיחה גולשת למצב החברתי והפוליטי בישראל שאחרי ה-7 באוקטובר, ליבנה לא חוסכת במילים קשות. "כשאני רואה את הטרור היהודי, אני פשוט מזועזעת. לא האמנתי שיהודים מסוגלים להתנהג ככה, להתנהג כמו אנשי חמאס. להנאתם מרביצים לילדים וזקנים".

ועדיין, למרות הייאוש ואופציית הרילוקיישן לברלין שעומדת בפניה, ליבנה מבהירה שתישאר כאן. "מאז המלחמה, בכל פעם שאני שומעת שירים עבריים מפעם אני בוכה. אני יכולה לאיים שאעזוב, אבל אני אמות מבדידות בברלין. אני צריכה לידי אדם שמבין סאבטקסט בעברית".

הנוכחות של ליבנה ב"הארץ" במשך עשורים ארוכים הפכה אותה לאחת הדמויות המוכרות והדעתניות בעיתונות הישראלית. כתיבתה התאפיינה תמיד בשילוב של הומור עוקצני, אבחנות חדות על החברה הישראלית, וחשיפה אישית חסרת פילטרים שהקדימה את זמנה.

מטורים אישיים ועד לכתבות מגזין נרחבות, ליבנה סללה את הדרך לכתיבה פובליציסטית אישית-נשית בעיתונות הממוסדת, ואף השתתפה בעבר בתוכניות טלוויזיה (ביניהן "האח הגדול VIP") שבהן חשפה את דמותה מלאת הסתירות לקהלים רחבים. גם כיום, בגיל 73, היא מסרבת לאבד את קולה הייחודי - קול שממשיך לעורר לפעמים הזדהות, לעיתים זעם, אך בעיקר עניין ציבורי בלתי פוסק.

עמוס שוקן הוא המוציא לאור של עיתון "הארץ" ויושב ראש קבוצת "הארץ", המאגדת תחתיה גם את העיתונים "TheMarker" ו"כלכליסט". הוא נצר למשפחת שוקן, שהחלה את דרכה בתחום העיתונות בגרמניה ורכשה את "הארץ" בשנת 1935. שוקן, שהחל את דרכו בעיתון כפקיד ובהמשך שימש כמנכ"ל, מזוהה במשך עשרות שנים עם הובלת הקו המערכתי הליברלי-שמאלי המובהק של העיתון, אותו הוא רואה כשליחות דמוקרטית ואידיאולוגית.

עוד ב-

נרי ליבנה חושפת מחלה חשוכת מרפא: "אישה פגומה. יוצאת מהארון"

לכתבה המלאה

לאורך השנים, דעותיו והחלטותיו הניהוליות והמערכתיות עוררו לא פעם סערות ציבוריות ופוליטיות עזות. הוא ספג ביקורת חריפה מימין על העמדות ש"הארץ" מקדם, על מאמרים וטורים ביקורתיים כלפי צה"ל ומדיניות הממשלה, ועל התבטאויותיו שלו. בד בבד, הוא נאלץ להתמודד עם ביקורת מבית, לעיתים גם מצד עיתונאים וותיקים (כפי שעולה בראיון של נרי ליבנה), על סגנון ניהולו, מדיניות ההעסקה והפיטורים, וההתמודדות הכלכלית המורכבת של העיתון בעידן הדיגיטלי והמשברים בתעשיית העיתונות הכתובה. למרות הביקורות מכל העברים, שוקן נותר אחת הדמויות המשפיעות, הדומיננטיות והשנויות במחלוקת בעולם התקשורת הישראלי, כשהוא דבק בדרכו ובחזונו עבור "הארץ".

​
​