נדיר לתפוס מקרוב דיקטטור מגלומן בימיו האחרונים, אבל בשנה האחרונה קיבלנו שתי הזדמנויות נדירות עם טראמפ ועם ביבי. שניהם התקשו מאוד להודות שהמשחק נגמר גם כשהשופט שרק לסיום. שניהם פספסו הזדמנות נדירה לפרוש בכבוד.

טראמפ יכול היה להפוך למנהיג הבלתי מעורער של האופוזיציה הרפובליקנית ואולי – מי יודע - אפילו לקטוף את פרס נובל לשלום בזכות מעורבותו בהסכמים שחתמה ישראל עם האמירויות ובחריין, אילו היה מכיר בהפסדו ומברך את ביידן על נצחונו. במקום זאת, הוא הלך על מהלך משפטי חסר תוחלת לנסות ולשנות את תוצאות הבחירות. כשזה נכשל, הוא שלח את תומכיו להסתער על גבעת הקפיטול - כאילו שארה"ב היא רפובליקת בננות שניתן לכבוש עם תימהונים שהגיעו למסיבת תחפושות.

נתניהו יכול היה גם לפרוש אחרי חתימת הסכם השלום עם האמירויות ועל רקע הרגיעה היחסית בקורונה. בתנאים כאלה, סביר שהיה מקבל הסדר טיעון נוח ואולי אפילו מתקאמבק בעוד מספר שנים כפוליטיקאי אחראי שלמד את הלקח. גם נתניהו וגם טראמפ בחרו להמר על תמיכת ההמון, ומוצאים את עצמם במלכוד משפטי שעלול להביאם לבית הסוהר - לא לפני שהביאו את מדינותיהם אל סף התהום.

לא קל להבין מה עובר בראשם של מנהיגים כשהם נופלים מהאולימפוס. פעם, נהוג היה לחשוב שבגלל הריחוק – הם פשוט לא קולטים היכן הם חיים, אבל לא בטוח שזה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות. סביר יותר שהם באמת מאמינים שאין להם תחליף. התסכול, שנובע מהפער בין שאיפות למציאות, מביא לזעם וזה מיתרגם להפחדות. מחקר של פרופ' ענת גסר־אדלסבורג מאוניברסיטת חיפה שבדק את הרטוריקה של נאומי נתניהו בגל הראשון של הקורונה מצא מגמת אסקלציה של איומים – שהתחילו בדיבורים על מחלה קשה שרצוי להימנע ממנה והסתיימו בנבואות פורענות על האסון הכי גדול בתולדות האנושות ומוטציות שיגיעו לנתב"ג מהמאדים. ככל שהאיומים החריפו, הם הפכו לפחות אפקטיביים, כי לכולנו כמעט כבר יש חברים או קרובי משפחה שנדבקו בקורונה וכולנו מבינים שקורונה אמנם לא הצטננות אבל גם לא סרטן סופני. כשהמציאות סותרת את ההפחדות, הציבור הופך לפחות צייתן ויותר ממורמר. מכאן, קצרה הדרך להפגנות בבלפור, שגם אותן ניסה נתניהו לחסל בעזרת איומים על מסיבות הדבקה קטלניות – אבל שוב המספרים הנמוכים יחסית של חולי קורונה שנדבקו בהפגנות הציגו את האיומים באור מגוחך.  נתניהו הפך לסוג של נרקומן שחייב להרים את רף הפחד כדי להגיע לפורקן, אך גם מינונים גבוהים כבר לא עשו את העבודה.

בניסיון נואש להציל את הכיסא המתנדנד – נתניהו הימר על החיסונים. כאשר התברר כי גם הם לא מספקים את הסחורה, הוא התחיל להעביר שורה של תקנות אנטי-דמוקרטיות שמנוגדת לחוקי יסוד וגם סותרות זו את זו (ביום ראשון נתב"ג נסגר הרמטית לפרק זמן לא ידוע וביום שני עומד להיחתם הסכם שמיים פתוחים בלי בידוד עם יוון וקפריסין). במקביל, אנשי המקצוע של נתניהו ברחו מהספינה השוקעת (כפי שעשו חברי הקבינט של טרמפ בשלהי כהונתו), והשאירו אותו עם כוורת של יֶסמֶנִים שמוכנים לקחת חלק במקהלת ההפחדה, אלא שהציבור הישראלי של פברואר 2021 הוא לא הציבור של פברואר 2020. לפני שנה, אפשר היה למכור לנו שאם נפר את הסגר וננשום את האוויר ברחוב שלפני שעה עבר בו חלה קורונה – נידבק בווירוס ונמות; היום ברור, כי הקורונה איננה בלוף אבל הפחד שזורע ראש הממשלה נובע ממצבו המשפטי ולא מסיבות רפואיות.

איך זה ייגמר? אם הסקרים אינם טועים בענק – לנתניהו יהיה קשה מאוד להרכיב ממשלה, אבל הבחירות בישראל – בניגוד לארה"ב – אינן מוכרעות תמיד באופן חד משמעי. עם קצת מזל, וקמפיין אומלל של רע"ם וכחול לבן שיבזבזו קולות של השמאל אבל לא יעברו את אחוז החסימה – ייתכן שנתניהו יוכל, כנגד כל הסיכויים, להידבק בהצלחה לכסא. גם אם זה יהיה המצב - לפחות איבדנו את הרתיעה מאיומי הסרק שלו.

אמיר חצרוני  הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' (Koç Üniversitesi) באיסטנבול.