העיתונאי והשדרן ירון לונדון המשיך גם היום  (שני) את דבריו שכתב בפוסט, בו הביע את עמדתו כי אינו עצוב על אסון מירון: "אני מנסה להזדהות לכאוב את כאבם ואני כואב את כאבם שאני רואה את הפרט החרדי את האב המתאבל והאם על בניהם זה צר לי, אבל אין לי השתתפות עם הקולקטיב החרדי".

כזכור, בפוסט המזעזע שכתב אתמול לונדון כתב ירון לונדון כי התרבות היא כה שונה, כמו אירופאים שרואים סינים: "בראותי את רבבות הגברים שחיכו, דחוקים באצטדיון לתחילת טקס ההדלקה, כמעט פני איש מהם אינו לוטים במסכה, חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגירסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי, אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם?".

על תמונת האסון בעיניו כתב: "לשיכוכה של תחושת הסכנה המיידית תרם היעדרם של סימני ייחוד בקרב הפרטים בתמונת ההמונים. הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. התואים גולשים מן הגדה כאשד וחוצים את פס המים החומים שתנינים אורבים בהם ואין הצופה מבדיל בין תאו לתאו ולכן אינו נקשר לתאו מסוים, אלא אם כן בוחר הצלם להתמקד בעגל מתקשה שדינו נחרץ. לו, נניח, היה אחד הנקהלים במירון לובש חולצה אדומה, או חובש כובע רחב תיתורת של קאובוי, או שהיה מתבלט בגובהו, או שהיה נושא רטייה של פיראט על אחת משתי עיניו, הייתה נפשי נאחזת בו בדרך כלשהי, אבל לא הרגשתי שום קירבה לצלליות נעדרות הייחוד, אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה איכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?".

עוד הוסיף לונדון: "דבר האסון נודע לי רק בבוקר ותגובתי הייתה "אמרתי לכם!". זו תגובה יהירה שיש בה התנשאות ושמחה לאיד. התנשאתי על החרדים כפי שמבוגר מפוקח מתנשא על זאטוט פרוע הנוהג בפראות ונתקל בקיר. גם כעס טמון בה, מפני שהזאטוט הטיפש הימרה את פי, מרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי בצורך לדאוג לו ולטפל בו. הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו, כי לא מנומס להימנע מהבעת צער, ואני יש לי די צרות משלי".

לדבריו, כפי שסיכם זאת: "בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום".

 

ירון לונדון לדב גיל-הר, על הנספים באסון במירון: "אינני עצוב כי אנחנו לא בני אותו עם, מבחינתי זה כמו אסון שקרה בסין"#ערבערב pic.twitter.com/3WFAimQjqj

— כאן חדשות (@kann_news) May 3, 2021

גם בריאיון היום לדב גיל הר בכאן 11, חזר לונדון על הדברים: "אנחנו לא בני עם אחד לצערי הרב, אני מנסה להזדהות לכאוב את כאבם ואני כואב את כאבם שאני רואה את הפרט החרדי את האב המתאבל והאם על בניה זה צר לי, אבל אין לי השתתפות עם הקולקטיב החרדי".

עוד הוסיף: "יש חוסר אחריות של ציבור שחשוב לו יותר להתגודד ולהתפלל לאדם שחי לאדם שחי לפני כמעט 2000 שנה, אינם יודעים מהי חשיבותו אם חיבר את ספר הזוהר, באים להתגודד ולהתפלש על הקבר בתקווה שיושיע את עם ישראל. אני לא שותף לתרבות הזאת אנחנו מתרבויות שונות. זה כמו אסון בסין בשבילי".