לאורך השנים האחרונות נדרש הציבור הישראלי להתמודד פעם אחר פעם עם אירועים חמורים של יידוי אבנים – על רכבים, על אוטובוסים, על כוחות הביטחון, על אזרחים. מדובר כאן לא רק במעשה מסוכן אלא באלימות מכוונת. לכנות את יידוי האבנים הללו כ"הפרת סדר" או כ"תגובה ספונטנית" תהיה לזרות חול בעיניים. מאחורי הפעולות הללו יש מטרה ברורה: לפגוע, להרוג, לזרוע פחד ברחובות.

הגיע הזמן שנפסיק לעגל פינות ולהקטין את ממדי התופעה הקשה הזו. כל אבן כזו יכולה להרוג ילד, להרוג חייל, להרוג אזרח. כל אבן כזו היא נשק קטלני. הצעת החוק שהגשתי פשוטה: החמרת הענישה על יידוי אבנים. לא עוד עונשים מגוחכים של עבודות שירות, לא עוד שחרורים בחסות "לא הייתה כוונה לפגוע". בפני כל מיידה אבנים יעמוד עונש מינימום קבוע – שנה מאסר בפועל, גם אם לא נגרם נזק גופני. המסר כאן הוא חד משמעי: בלי הרתעה, אין ביטחון.

מדוע הצעה כזו נדרשת? מפני שכיום מערכת אכיפת החוק והמערכת השיפוטית לא מעניקות מענה מספק לחומרת המעשים. פעמים רבות, רבות מדי, גם כשמוגשים כתבי אישום – העונשים קלים ולא משקפים את הסכנה לחיי אדם. חשוב להבין: ברגע שמישהו מרים אבן – הוא כבר לא מפגין, הוא תוקף. לנו כחברה אסור להסכים לזה, אסור לנו לנרמל את זה.

זה לא עניין של ימין או שמאל, זה לא יהודים או ערבים. אבן לא שואלת למי אתה מצביע, לאיזה מחנה אתה משתייך, או מה הדעה פוליטית שלך, היא לא בודקת תעודת זהות – היא פשוט פוגעת. בכולנו. הציבור הישראלי לא צריך לחשוש מכך שילדיו ייפגעו בדרך לבית הספר ולגנים, שאבות ואימהות ייפגעו בדרכם לעבודה, או שאנשי שירות הביטחון ייפגעו בביצוע משימתם. לא ייתכן שמי שזורק אבנים על חיילים או שוטרים ישוחרר אחרי יומיים בטענה ש"לא הייתה פה כוונה להרוג".

אני חוזר ומדגיש: הצעת החוק הזו לא נועדה להעניש לשם ענישה – אלא להחזיר את ההגנה כהרתעה. היא מדברת בשפה אחת ברורה מול פורעי חוק: מי שמרים אבן – יידע כי הוא עתיד לשלם על כך מחיר. הטרור ברחובות לא מתחיל ממטעני חבלה – הוא מתחיל בהעלמת עין. כאשר חברה מקבלת יידוי אבנים כ"עובדה קיימת", היא מאבדת את היכולת להציב גבולות. החברה הישראלית לא צריכה להתרגל לפחד, לא צריכה להתרגל לטרור.

יידוי אבנים הוא טרור – והגיע הזמן שנילחם בו בהתאם. הצעת החוק הזו היא מבחן לכנסת כולה – מי באמת מוכן להגן על אזרחי ישראל.

עוד ב-

המבחן הבא של הביטחון הלאומי: קו התפר

לכתבה המלאה

*הכותב, רון כץ, הוא חבר כנסת מטעם יש עתיד וחבר ועדת חוץ וביטחון.