מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023 התחדשה הטענה שארצות הברית היא שמממנת את ביטחונה של ישראל. בחינה רחבה של הנתונים מלמדת שמדובר בתמונה לא מדויקת בלשון המעטה. נכון שהסיוע האמריקאי חיוני לשמירת יתרונה הצבאי של ישראל ולהמשך הלחימה, אך הוא כיסה רק כרבע מהעלות הכוללת שבה נשאה ישראל לבדה במלחמה, המוערכת בכ-250–300 מיליארד שקלים. ומה מקבלת ארה"ב בתמורה? מבחינת וושינגטון, הסיוע לישראל אינו נתפס כסיוע הומניטרי, אלא כהשקעה אסטרטגית.

במהלך המלחמה נפגעו באופן משמעותי חמאס, חיזבאללה וגורמים נוספים שנתמכים בידי איראן, וכן נפגע המשטר האירני – כולם יריבים מרכזיים גם של ארצות הברית. בין היתר, סיכלה ישראל לאורך המלחמה ארכי טרוריסטים שרצחו אמריקאים רבים, אשר ארה"ב העמידה פרס של מיליוני דולרים על ראשו של כל אחד מהם – ביניהם רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, מפקד כוח רדואן איברהים עקיל וסגן ראש הלשכה המדינית של חמאס סאלח אל-עארורי ועוד רבים אחרים.

בכך הוחלשו גורמים המאיימים על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, מבלי שארה"ב תידרש להפעיל בעצמה כוח קרקעי רחב היקף. בנוסף, חלק ניכר מכספי הסיוע חוזר בפועל לכלכלה האמריקאית, שכן מרבית הסיוע משמש לרכישת ציוד, תחמושת ומערכות נשק מתוצרת חברות אמריקאיות. כך נהנות גם התעשיות הביטחוניות בארה"ב ממתן הסיוע, נשמרים קווי ייצור אסטרטגיים ונוצרים מקומות עבודה. 

לצד התרומה הישירה לאינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, ניתן לראות בישראל גם מכפיל כוח אסטרטגי. כאשר בעלת בריתה הקרובה של ארה"ב מצליחה לפגוע באיראן ובארגונים הנתמכים על ידי איראן, אירועים שמחזקים את ההרתעה האמריקאית באזור וממחישים את עוצמתו של שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות. הצלחותיה של ישראל מציגות גם את יעילותן המבצעית של מערכות נשק, טכנולוגיות ומודיעין אמריקאים בתנאי לחימה אמיתיים.

הסיוע הביטחוני האמריקאי שאושר מאז אוקטובר 2023, כולל חבילות החירום והסיוע השוטף, מסתכם בכ-20–22 מיליארד דולרים, שהם כ-70–75 מיליארד שקלים בקירוב. כלומר, גם לאחר הסיוע האמריקאי, ישראל נשאה בכ-70%–75% מהעלות הכלכלית הכוללת של המלחמה – עלות שהיא נטל עצום לישראל, בעוד שהסיוע האמריקאי כיסה כרבע עד שליש בלבד מהעלות, הוצאה שהינה זניחה ביותר לארה"ב.

עלות מצטברת זו של המלחמה מייצגת סדר גודל של כ־12%–15% מהתוצר המקומי הגולמי של ישראל. זהו נטל כלכלי חריג שיכל להביא לפגיעה קשה בכלכלת המדינה ושהוביל להגדלת הגירעון, לגידול בחוב הציבורי, לדחיית השקעות אזרחיות ולהאטה בצמיחה. לעומת זאת, גם אם מביאים בחשבון את כלל הסיוע האמריקאי לישראל מאז תחילת המלחמה, מדובר בפחות מעשירית האחוז מהתוצר האמריקאי השנתי, המסתכם בכ-30 טריליון דולרים. מבחינת כלכלת ארה"ב, מדובר בהוצאה בעלת השפעה מאקרו כלכלית מוגבלת מאוד. במילים אחרות, בעוד שישראל נשאה בנטל כלכלי מהותי המשפיע על עתידה הכלכלי לשנים קדימה, עבור ארה"ב מדובר בהשקעה תקציבית אפסית.

הסיוע הביטחוני הישיר לישראל כולל גם שורה של עלויות נוספות שנשאה בהן ארה"ב בעקבות המלחמה ואינן נכללות בחבילות הסיוע שאושרו בקונגרס. בין היתר, מדובר בפריסת מערכות הגנה מתקדמות ובהן סוללת THAAD בישראל, תגבור משחתות וסיירות המצוידות במערכות יירוט Aegis, הפעלת מטוסי קרב, מטוסי תדלוק, מטוסי מודיעין ואיסוף, הרחבת מערכי הפיקוד והשליטה האזוריים, תגבור כוחות אמריקאיים והגדלת המלאים הלוגיסטיים והמבצעיים באזור.

במקביל, נשאה ארה"ב גם בעלויות עקיפות שנבעו מהרחבת פעילותה הצבאית במזרח התיכון: פריסת נושאות מטוסים וקבוצות תקיפה ימיות, תגבור הכוחות בירדן ובמדינות המפרץ, הגנה על בסיסים אמריקאיים בעיראק ובסוריה, שמירה על חופש השיט בים האדום ובמפרץ, ויירוט מתקפות איראניות וחות'יות. עלויות אלה נאמדות בעשרות מיליארדי דולרים נוספים.

עם זאת, יש להבחין בין הוצאות סיוע ישירות לישראל לבין הוצאות עקיפות שנועדו להגן על מכלול האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב במזרח התיכון – ובהם הגנה על מפקדותיה ובסיסיה הצבאיים במדינות המפרץ והמזרח התיכון, על נתיבי הסחר הבינלאומיים, על בעלות בריתה באזור. לכן, גם אם מלחמת "חרבות ברזל" הייתה אחד הגורמים המרכזיים להגדלת ההוצאה הביטחונית האמריקאית באזור, אין לייחס את מלוא העלויות לישראל. לכן, נכון יותר לראות בחלק מההוצאות האמריקאיות "עלות שמירה על הסדר האזורי" ולא "עלות ההגנה על ישראל". ישראל אמנם היוותה זרז מרכזי בהגדלת הפרישה הצבאית האמריקאית, אך אותה פריסה נועדה במקביל להגנה על הכוחות האמריקאיים, על בעלות ברית נוספות ועל נתיבי הסחר העולמיים.

הסיוע לישראל אמנם משמעותי, אולם הוא נמוך משמעותית מהתמיכה שלה זוכות מדינות אחרות, כאשר בוחנים את כלל התחייבויות הביטחון של ארה"ב. כך לדוגמה, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה השקיעה ארה"ב מעל 100 מיליארד דולרים בסיוע צבאי וכלכלי לאוקראינים. בו בזמן, היא ממשיכה להשקיע מדי שנה עשרות מיליארדי דולרים בהגנה על מדינות נאט"ו באמצעות פריסת כוחות, בסיסים, מערכות הגנה, מודיעין והרתעה גרעינית. לפיכך, ישראל כאחת מבעלות הברית החשובות ביותר של ארה"ב בוודאי המהימנה ביותר שנלחמה לצדה בשעה שמדינות נאט"ו הפנו לה גב בשעת המבחן הגדולה ביותר, אינה זוכה לסיוע הכלכלי הרב ביותר מארה"ב.

דווקא משום שהברית עם ארה"ב היא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל, יש לנהוג בזהירות רבה בכל החלטה על יציאה למלחמה. כאשר קיימת חלופה מדינית או אסטרטגית סבירה להשגת היעדים הלאומיים, ראוי לשקול בכובד ראש את מחירה של המלחמה בחיי אדם, בכלכלה, בחוסן החברתי ובמעמדה הבינלאומי של ישראל.

הנתונים מלמדים כי גם כאשר ארה"ב מעניקה סיוע נדיב, רובו המכריע של הנטל הכלכלי נופל על ישראל. מנגד, כאמור, עבור ארה"ב מדובר בהוצאה קטנה שמניבה לה תועלות אסטרטגיות רחבות. במקביל, על ישראל להביא בחשבון שהתמיכה האמריקאית מושפעת גם מדעת הקהל ומהמערכת הפוליטית הפנימית בארה"ב, ואם בעתיד תתגבר השחיקה בתמיכה הציבורית, עלול הדבר להקשות על ממשלים אמריקאיים לאשר חבילות סיוע בהיקפים דומים.

המלחמה המחישה שהברית בין ישראל לארה"ב היא מערכת יחסים של אינטרסים הדדיים ולא של תלות חד-צדדית. ישראל נשאה בכשלושה רבעים מהעלות הכלכלית של המלחמה, בעוד שהסיוע האמריקאי, אף שהיה חיוני, כיסה רק חלק יחסית קטן ממנה. מבחינת ארה"ב הייתה זו הוצאה זניחה יחסית לכלכלתה שסייעה לקדם אינטרסים ביטחוניים, גאו-אסטרטגיים ותעשייתיים.

מכאן עולה מסקנה רחבה יותר: על ישראל להמשיך לטפח את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, אך במקביל לזכור שהמחיר הכלכלי, החברתי והאנושי של כל מלחמה מוטל בראש ובראשונה על אזרחיה ועל כלכלתה. משום כך, בכל החלטה על יציאה לעימות צבאי יש לבחון בקפידה לא רק את נחיצותו הביטחונית, אלא גם את השלכותיו ארוכות הטווח על החוסן הלאומי ומערכת היחסים עם בעלת בריתה החשובה ביותר.

עוד ב-

חוק יסוד לימוד תורה: על מה בדיוק זעקו באופוזיציה?

לכתבה המלאה

*הכלכלן פרופ' נסים בן דוד הוא נשיא המכללה האקדמית גליל מערבי ויו"ר ועד נשיאי המכללות האקדמיות הציבוריות בישראל.