"האלטרנטיבה שנותרה היא היא להציף את בתי המשפט בתביעות זהות – באותה שאלה: האם המלחמה מהווה כוח עליון?", כך אומר עו"ד חגי אדורם, המייצג חברות בנייה, בעניין השיח שמתנהל בבתי המשפט בעניין האיחורים במסירת הדירות. מצד אחד, הקבלנים טוענים כי המדינה לא משפה אותם על האיחורים שנגרמו בשל המלחמה והמחסור בפועלים שהיא יצרה. מצד שני, המדינה טוענת כי בישראל, מלחמה היא לא אירוע שאי אפשר לחזות.

"במקרה של הצפת בתי המשפט, עלולות להיווצר פסיקות סותרות בין בתי משפט השלום בחדרה ובאשקלון. בתחילת המלחמה אתרי הבנייה היו סגורים, וזה שווה עיכוב. אחר כך הייתה מסה של גיוסי מילואים – וגם זה שווה לזמן נוסף. אין מחלוקת שהעיכוב נובע מהמלחמה. רק אם יהיה עיכוב מעבר לכך – הקבלן יפצה לפי חוק".

מה הסכנה המרכזית?
"אם אין התייחסות ממשלתית ברורה – נראה גל תביעות מיותרות. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים למנוע. הרי זו לא מחלוקת פרטנית – אלא מצב לאומי. כמו אחרי הקורונה, המדינה צריכה לתת הנחיה רוחבית ברורה – עד כמה זמן עיכוב ייחשב 'כוח עליון'. אם לא, יהיו אלפי תביעות. מדובר באירוע רחב ומדיני – לא בין קבלן לדייר".

אתה מרגיש שיש האטה בשוק?
"בוודאי. השוק לא נעצר – אבל האט. ההתייקרות עדיין קיימת, אבל בקצב איטי יותר. המשכנתאות יקרות, ההון העצמי גבוה, הריבית חונקת – וצריך יותר שנות עבודה לממן דירה. פעם זה היה 20 שנה – היום זה מתקרב ל-30. תוסיף לזה מלחמה, טילים, חוסר ודאות – ואנשים פשוט לא ממהרים לרכוש".
 

אבל גם בעבר, אחרי מלחמות, השוק התאושש.
"נכון. כל פעם מחדש. אחרי מגפות, מלחמות, אסונות טבע – אנשים חוזרים לקנות. אוכלוסייה גדלה, גירושין מתרבים, יש צורך בשתי דירות – ולא אחת. והביקוש הזה לא נעלם. הוא רק נדחה. ברגע שתהיה ודאות – אנשים יירדו מהגדר. במיוחד במגזר החרדי, שם יש גידול טבעי מטורף".

אז מה בכל זאת מחזיק את מחירי הדירות למעלה?
"שלושה דברים: מחסור אקוטי בעובדים, עלייה בחומרי הגלם – והשלכות המלחמה. בלי עובדים – מועדי מסירה נדחים. מי שכן עובד – דורש שכר גבוה יותר. בנוסף, יש גידול בדרישות לרישוי ובקרה, ויש גם שיבושים בעקבות מילואים, פגיעות ישירות באתרים, אזורי סיכון, שגרת חירום. זה תופס את כולם – כולל מנהלי עבודה, קבלני ביצוע, מהנדסים וחשמלאים".

ואיך זה קשור להחמצה המדינית שאתה מדבר עליה?
"יש קשר ישיר. כלכלה וביטחון הולכים יד ביד. אם היינו עולים בזמן על הרכבת של סעודיה, אבו דאבי וקטאר – אפילו בלי שגרירויות, רק הסכמי שת"פ כלכליים – היו נכנסים לפה מיליארדים. אני מדבר איתך על 60 מיליארד דולר, שזה 230 מיליארד שקל. זה היה מציל את הכלכלה. זה היה מוריד את הדולר, מרגיע את האינפלציה, מאפשר להוריד ריבית, מעלה דירוג אשראי. תחשוב מה זה היה עושה למשק".
 

"השוק לא נעצר – אבל האט". עו"ד אדורם (אולפני רחובות, shutterstock)

למה דווקא סעודיה?
"כי סעודיה זו לא דובאי. דובאי זה צעצועים, בורג' חליפה, מזרקות ושופינג. סעודיה זו הכלכלה האמיתית. העושר האגדי. טראמפ חתם איתם על עסקאות של טריליון דולר. תאר לך מה היה קורה אם רק 10% מזה היו מגיעים לישראל – לא דרך מדינה שלישית, אלא ישירות. כמה תעשיות היו קמות, כמה משפחות היו נושמות. זה היה מחלחל לכל מקום – נדל"ן, תשתיות, רפואה, חינוך. הכסף הזה היה מציל פה דור שלם".

אתה אופטימי?
"אני תמיד אופטימי. בסוף אנשים צריכים לגור איפשהו. בסוף תהיה ירידת ריבית – ואנשים יחזרו לקנות. אבל בינתיים, אם לא תהיה הנהגה מדינית וכלכלית ברורה – אנחנו נמשיך לשלם ביוקר. ריבית, אינפלציה, יוקר מחיה. אנשים מפחדים – והם צודקים. כסף לא אוהב פחד. כסף בורח כשיש בלגן. ואם לא נציב כיוון ברור – לאן אנחנו הולכים – אז באמת נשלם את המחיר".