האם קיים שוויון הזדמנויות בין היישובים היהודיים לערביים? ממש לא, אם בוחנים את המחקר המשותף של עמותת סיכוי-אופוק – ארגון יהודי-ערבי לקידום שותפות ושוויון, ועמותת אינג'אז שהוקמה על ידי הרשויות המקומיות הערביות.

על פי ממצאי המחקר, ההוצאה לנפש ברשויות המקומיות הערביות עומדת על 5,403 שקל – 32% פחות מזו של התושבים ברשויות המקומיות היהודיות. אשר להוצאה המבוססת על הכנסות עצמיות, הרי שהוצאה לתושב ברשות יהודית הנה פי 3.8 מזו של תושב ברשות ערבית.

פערים לא מבוטלים באים לידי ביטוי גם בנושאי חינוך – כ-19 אלף שקל הוצאה ממוצעת לתלמיד יהודי, לעומת כ-11 אלף בלבד בשנה עבור תלמיד ערבי – הבדל עצום של 73%. זאת ועוד, על פי המחקר עולה כי הרשויות הערביות מקבלות 18.8% מההוצאה לחינוך ברשויות המקומיות, זאת למרות ש-22% מהתלמידים בישראל לומדים בשטחן. פערים בולטים נמצאים גם בתחום הרווחה, כאשר ההוצאה למטופל ביישובים היהודיים עומדת על סכום של 6,400 שקל, זאת לעומת 4,200 שקל בלבד ביישובים ערביים – פער כמעט בלתי נתפש של 51%.    

ומה באשר לפערים האסטרונומיים בארנונה? אחת הסיבות לפערים נוגעת למיעוט משמעותי של הארנונה משטחי מסחר ביישובים הערביים. רוב הקרקעות ביישובים הערביים הנן בבעלות פרטית, והמדינה לא הקצתה שטחים נוספים לאורך השנים לשימוש תעסוקה ומסחר, זאת בניגוד גמור להתנהלותה מול הרשויות היהודיות.

עוד ב-

הנחת ענק בארנונה? זו הסיבה שמשרד הפנים מעכב זאת

לכתבה המלאה

אשר לתעריפי הארנונה למגורים, ברשויות הערביות הם נמוכים הרבה יותר. כפועל יוצא, רשויות יהודיות גדולות בסדר גודל שנע בין 45-80 אלף תושבים גובות ארנונה הגבוהה ב-35% מזו של רשויות ערביות. לכך יש להוסיף שיעור הנחות גבוה (עד 47% מההכנסות הפוטנציאליות ביישובים ערביים בנגב, לעומת 13% במועצות האזוריות בנגב), ושיעורי גבייה נמוכים. חומר למחשבה עבור אלו המתקשים להבין את הסיבות לתחושת הקיפוח הקשה במגזר.