תוכן שיווקי

כמעט עשור אחרי תאונת העבודה: תסמונת כאב אזורי מורכב (CRPS) הוכרה כחלק מאותה פגיעה

שנים לאחר שתאונת העבודה כבר הוכרה ונקבעה בגינה נכות יציבה, הכאב לא חלף והתמונה הרפואית הלכה והסתבכה. כשהתגבשה אבחנת CRPS , הוועדה הרפואית לא קיבלה את הקשר בינה לבין התאונה הישנה. לאחר שהתיק נבנה סביב הרצף הרפואי ושאלת הקשר הסיבתי, הקשר הוכר ובהמשך נקבעו 30% נכות בגין CRPS ונכות נוספת בשיעור 20% בתחום הנפשי. המקרה ממחיש עד כמה מורכב, אך אפשרי, להוכיח את מלוא תוצאותיה של פגיעה כמעט עשור לאחר שהתרחשה

תוכן מקודם |27/9/2026

עקבו אחרינו בגוגל

עו"ד שרון כהן - שרון כהן ושות׳ משרד עורכי דין (צילום רמי זינגר)

כמעט עשר שנים חלפו מאז שג' נפגע בקרסול ימין בתאונת עבודה. הפגיעה הוכרה, ונקבעה בגינה דרגת נכות יציבה בשיעור 10%. לכאורה, אפשר היה לחשוב שהאירוע הרפואי והמשפטי כבר מאחוריו.

אבל הכאב לא נשאר בעבר.

לאחר הפגיעה טופל הקרסול, והנפגע עבר בין היתר פיזיותרפיה ומעקב רפואי. אלא שהכאבים נמשכו. במהלך השנים תועדו רגישות מוגברת באזור הפגוע, כאבים בעלי מאפיינים עצביים וקושי תפקודי. בדיקה אלקטרופיזיולוגית שבוצעה במהלך הדרך אף הדגימה פגיעה עצבית, והנפגע המשיך במעקב ובטיפול בשל הכאב המתמשך. עם הזמן התגבשה גם אבחנה של CRPS תסמונת כאב אזורי מורכב.

CRPS היא תסמונת קלינית המתאפיינת בכאב אזורי מתמשך שאינו פרופורציונלי בהכרח לפגיעה הראשונית, ועשויה לכלול בין היתר רגישות יתר, הפרעות תחושתיות, שינויים מוטוריים ותפקודיים ולעיתים גם שינויים נוספים בגפה. הביטוי הקליני של התסמונת עשוי להשתנות לאורך הזמן.

אלא שהאבחנה עצמה לא פתרה את הבעיה. היא יצרה שאלה חדשה והיא הפכה ללב התיק: האם כמעט עשור לאחר תאונת העבודה עדיין ניתן להוכיח שה-CRPS קשור לאותה פגיעה ישנה?

ככל שחולף הזמן, לא מספיק להראות מה יש לנפגע היום

בתביעת נכות מעבודה לא די להראות שקיים ליקוי רפואי. הוועדה הרפואית נדרשת לבחון גם אם הנכות, כולה או חלקה, היא תוצאה של הפגיעה בעבודה. כאשר חולף כמעט עשור התמונה שונה לחלוטין. בין יום התאונה לבין האבחנה המאוחרת יכולים להצטבר טיפולים, בדיקות, אבחנות שונות, שינויים במצב הרפואי ואירועים נוספים. ככל שהזמן עובר, קל יותר להסתכל על הפגיעה המקורית ועל המצב כיום כשתי נקודות נפרדות.

וזה בדיוק היה האתגר במקרה הזה.

הפגיעה בקרסול כבר הוכרה. הכאב גם לא הופיע לפתע שנים לאחר מכן. ובכל זאת, כאשר עלתה שאלת ה-CRPS הוועדה הרפואית לא קיבלה את הטענה שהתסמונת קשורה לתאונת העבודה הישנה. מנקודה זו, התיק כבר לא עסק רק בשאלה כמה אחוזי נכות יש לקבוע.

הוא עסק בשאלה מורכבת יותר:
איך מוכיחים קשר סיבתי כמעט עשר שנים אחרי הפגיעה?
מה קרה בכל השנים שבאמצע?

כשהתיק הגיע לטיפולה של עו"ד שרון כהן, העוסקת בייצוג נפגעים בתביעות ביטוח לאומי ונזקי גוף, המוקד הועבר למסלול שעבר הנפגע מאז התאונה. לא רק למסמך שבו נכתבה לבסוף אבחנת CRPS אלא לכל מה שקדם לו.

"בתיק כזה האבחנה האחרונה היא רק נקודת הסיום", אומרת כהן. "כדי להוכיח קשר סיבתי צריך לחזור אחורה ולראות את הדרך אליה: מתי התחילו התלונות, האם הכאב נמשך, כיצד הוא תואר לאורך השנים, אילו ממצאים הופיעו, איזה טיפול ניתן ומה מחבר מבחינה רפואית בין התאונה לבין המצב שקיים היום."

והתיק הזה לא הציג מסלול רפואי פשוט או מושלם.

באחד התיעודים המוקדמים ממרפאת כאב אף נכתב כי באותו שלב לא נמצאו סימנים ל-CRPS לצד זאת כבר תועדו אז כאב כרוני, רגישות מוגברת ותלונות בעלות אופי נוירופתי. בהמשך הופיעה בתיעוד אבחנת CRPS והיא חזרה גם במסמכים רפואיים מאוחרים יותר.

דווקא העובדה הזאת הפכה את קריאת הרצף הרפואי לחשובה במיוחד.אם מסתכלים רק על מסמך מוקדם שבו עדיין לא נמצאו סימני CRPS ועל מסמך מאוחר שבו האבחנה כבר קיימת, נוצר לכאורה פער.אבל בין שני המסמכים האלה לא היה חלל ריק.

היו שנים של כאב, טיפולי פיזיותרפיה ושיקום, מעקב במרפאות כאב, ניסיונות טיפול תרופתי, תלונות נוירופתיות ומגבלות תפקודיות. בתיעוד המאוחר יותר כבר מתואר CRPS כרוני לצד מגבלה בהליכה ובתפקוד והמשך טיפול שיקומי.

"זו בדיוק הסיבה שאני לא מסתכלת על תיק רפואי כאוסף מסמכים", אומרת כהן. "אם השאלה היא מה קרה כמעט עשר שנים אחרי התאונה, צריך להבין קודם מה קרה בכל השנים שבאמצע. לפעמים דווקא שם נמצא החיבור החשוב ביותר."

הקשר לא הוכר אבל המחלוקת לא הסתיימה שם

הוועדה הרפואית לא הכירה בקשר בין ה-CRPS לבין תאונת העבודה. מבחינת התיק, זו הייתה נקודת מפנה. במקום לקבל את ההפרדה בין הפגיעה הישנה לבין התסמונת המאוחרת, נבנה התיק מבחינה רפואית סביב שאלת הקשר הסיבתי והרצף שנוצר לאורך השנים.

במסגרת המשך ההליך נבחן התיעוד מחדש ומונה מומחה רפואי שהתבקש לבחון את השתלשלות המצב ואת הקשר בין הפגיעה המקורית לבין תסמונת הכאב. כעת השאלה כבר לא הייתה האם לנפגע יש CRPS , השאלה הייתה האם ניתן להראות מבחינה רפואית שהתסמונת שממנה הוא סובל היום היא חלק מתוצאותיה של התאונה שאירעה כמעט עשור קודם לכן.

בסופו של התהליך הוכר הקשר הסיבתי.

המשמעות הייתה מהותית: ה-CRPS הוכר כחלק מתוצאות תאונת העבודה הישנה, בהמשך נקבעה לנפגע נכות בשיעור 30% בגין CRPS.

הכאב לא נשאר רק בגוף
אלא שבמהלך השנים התברר כי ההתמודדות אינה מסתכמת בפגיעה הגופנית.כאב כרוני ממושך, טיפולים חוזרים ומגבלה בתפקוד יכולים להשפיע על תחומי חיים רחבים יותר. במקרה הזה תועדו בהמשך גם קשיים רגשיים ותפקודיים, הפרעות בשינה, קשיי ריכוז ותסמינים של חרדה ודיכאון על רקע ההתמודדות המתמשכת עם הכאב. בתיעוד הפסיכיאטרי מופיעה גם תגובת הסתגלות ממושכת למצב הרפואי.

אבל גם כאן, עצם העובדה שקיימת אבחנה נפשית אינה מספיקה כדי לייחס אותה לתאונת עבודה ישנה.צריך לבסס גם את החוליה הזאת: מהפגיעה הגופנית, דרך הכאב והמגבלה המתמשכים ועד להשלכות הנפשיות שהתפתחו לאורך הדרך.בסופו של התהליך נקבעה נכות נוספת בשיעור 20% בתחום הנפשי.

לא קלסר עבה, אלא תיק שיודע לספר מה קרה

לדברי כהן, המקרה ממחיש טעות שחוזרת לא פעם אצל נפגעי עבודה: המחשבה שככל שמצטברים יותר מסמכים רפואיים, כך התיק בהכרח חזק יותר.

"אני לא מחפשת עוד מסמך רק כדי להוסיף אותו לקלסר", היא אומרת. "אני רוצה לדעת מה אנחנו צריכים להוכיח. אם המחלוקת היא קשר סיבתי אחרי כמעט עשור, צריך לבנות ציר רפואי: מה הייתה הפגיעה, מה קרה אחריה, איזה תיעוד נוצר בזמן אמת ואיך התמונה התפתחה."

ההבחנה הזאת משמעותית במיוחד במקרים של החמרת מצב או ליקוי שמתגלה לאחר שכבר נקבעה נכות מעבודה. גם הביטוח הלאומי מאפשר דיון מחדש כאשר חלה החמרה הנובעת מהפגיעה שהוכרה או כאשר מתגלה ליקוי חדש הנובע ממנה.

אלא שככל שחולפות השנים, עצם קיומה של אבחנה חדשה אינו מספיק. צריך להוכיח את הדרך אליה.

העבודה בתיק הייתה לחבר את החלקים האלה לרצף רפואי אחד ולהראות שהמרחק בזמן אינו בהכרח מנתק את הקשר בין הפגיעה לבין תוצאותיה. בסופו של דבר הוכר הקשר בין ה-CRPS לבין תאונת העבודה ונקבעה בגינו נכות בשיעור 30%. לצד זאת נקבעה נכות נוספת בשיעור 20% בתחום הנפשי.

אבל במקרה הזה, האחוזים הם רק השורה התחתונה.

ההישג המרכזי היה להוכיח שגם כמעט עשר שנים אחרי תאונת העבודה, השרשרת הסיבתית לא נקטעה.

(בשיתוף עו"ד שרון כהן)