בעוד שבתעשיות מעבר לים תקציבי ענק של אולפנים מגינים על היוצרים, בארץ המצב שונה לחלוטין. יצירת קולנוע מקומי היא לעיתים הימור, אקט של אמונה שמאלץ את העומדים מאחוריו לשים את כל הקלפים, והנכסים, על השולחן.

"אם אנחנו מפסידים כסף אני מביא מהבית. אבל אני לא מתבכיין" כך מספר שלום אסייג בראיון לYNET, המשפט המהדהד הזה מייצג דור של יוצרים ומפיקים שמבינים את חוקי המשחק הקשוחים של השוק המקומי. היצירה בישראל דורשת לא פעם מהאמנים לממן בעצמם חלקים נרחבים מההפקה, למכור נכסים אישיים, או לקחת הלוואות רק כדי לראות את החזון שלהם קם לחיים על המסך הגדול.

התקציבים הציבוריים והקרנות בארץ מוגבלים, והתחרות עליהם גדולה. עבור פרויקטים רבים, התמיכה היא רק טיפה בים, מה שמשאיר את היוצרים מול שוק פרטי קטן וסיכונים גדולים. כשמפיק או במאי מחליט לצאת לדרך, הוא יודע שכל יום צילום, כל עיכוב במזג האוויר, או כל תנודה בלוחות הזמנים של השחקנים מתורגמים ישירות לחובות פוטנציאליים בחשבון הבנק הפרטי שלו.

ובכל זאת, התעשייה המקומית ממשיכה לייצר קולנוע. החוסן הזה נובע בדיוק מאותה גישה, חוסר נכונות להתבכיין או להרים ידיים, לצד מוכנות להביא את הכסף מהבית, פשוט כי אין ברירה אחרת כשבוער בך הצורך לספר סיפור.

ההקרבה הזו מורגשת היטב בקרב יוצרים עצמאיים ואמנים בתחילת דרכם או בעיצומה של פריצה. המסלול הזה מלא בוויתורים אישיים כואבים מחובות מצטברים, דרך עבודה בעבודות זמניות ושוחקות כדי לממן את היצירה, ועד הימנעות מטיסות לחו"ל או רכישות בסיסיות במשך שנים. הדרמה האמיתית מתרחשת לא פעם מאחורי הקלעים, בשיחות הלילה החרדתיות שבהן היוצר שואל את עצמו, "מה יקרה אם בסוף כל הדרך הזו, הפרויקט לא יצליח?".

אבל בסוף המנוע שמניע את הגלגל הזה הוא התקווה להוכיח שהעבודה הקשה משתלמת. עבור אותם יוצרים, הרגע שבו הקהל יושב באולם חשוך, צוחק, בוכה או מתרגש מהיצירה שלהם, הוא הרגע שבו הם קוצרים את הפירות וזה שווה את כל הסיכונים הכלכליים שבעולם.

עוד ב-

שלום אסייג על ההפסד הכלכלי: "השקענו מיליון שקל. הכל הלך לפח"

לכתבה המלאה