טיוטת חוק ההסדרים מגלה כי משרד האוצר קיבל חלקית את עמדת בנק ישראל בכל הנוגע להקמת קרן שאליה יופקד כסף ויהווה אבטחת תשואה לקרנות הפנסיה במקום אגרות החוב המיועדות. 

נסביר לרגע את הבעיה כאן: אגרות החוב המיועדות מונפקות למעשה על ידי הממשלה במיוחד לקרנות הפנסיה. היקף החוב הכולל של אגרות החוב המיועדות מהווה היום סדר גודל של 230 מיליון שמהווים כ-20% מהחוב הלאומי. מכיוון שאגרות חוב אלה נושאות ריבית גבוהה מהריבית חסרת הסיכון שנהוגה היום ביקשה הממשלה להפסיק את ההנפקה הזו ובמקום זאת לתמוך בקרנות הפנסיה רק אם אלה לא ישיגו תשואה מינימלית לאורך זמן.

האג"ח המיועדות מעניקות היום תשואה צמודת מדד של 4.86% על כשליש מנכסי קרנות הפנסיה בעוד שאגרות חוב מהסוג הזה מונפקות היום אף בתשואה שלילית. במקום זאת האוצר יעניק רשת ביטחון של תשואה של 5% מתוך אמונה שהרווחים שישיגו קרנות הפנסיה בשוק ההון יהיו גבוהים או קרובים לזה ואז המחויבות של המדינה תהיה קטנה עד לא קיימת.

למחויבות הזו של המדינה יש משמעות תקציבית ולכן בנק ישראל ביקש שהממשלה תקים קרן אליה תופקד רשת הביטחון הזו וכך ההתחייבות תהפוך לכסף אמיתי. באוצר סירבו להפקדה כזו וטענו כי מספיקה התחייבות המעוגנת בחוק ההסדרים. כמובן שבבנק ישראל טענו כי אין די במחויבות כזו.

הפשרה שהושגה בין בנק ישראל לאוצר יוצרת מביאה למעשה להקמה של קרן כזו אך רק חלק מהמחויבות הממשלתית לרשת ביטחון לפנסיה תופקד שם. כך למשל בשנתיים הראשונות של החוק, קרי בשנים 2021 ו-2022 יפקיד האוצר בקרן סכום שיבטיח חלקית את המחויבות שלו ולאט לאט הסכום הזה יפחת.

לסיכום ניתן לומר שבין מצב אופטימלי בו האוצר יפקיד את ההתחייבות שלו מידי שנה לבין מצב בעייתי שלא יופקד כלל כסף הרי שנמצאה פשרה מפא"יניקית קלאסית.