באדמת החצר של סבא שלי היה מן שקע מוזר, עיוות לא אורגני של תוואי הקרקע, אף פעם לה ייחסתי לה חשיבות רבה מעבר לכך שהיא השתלבה נהדר עם משחקי הילדים שלנו, מסתור קלאסי למחבואים למשל, אבל פעם כשאבי סיפר את חוויות ילדותו, ותיאר לי את ימי החרדה של טרום מלחמת ששת הימים, הוא סיפר על הצפי הנורא לעשרות אלפי הרוגים, והפחד המשתק, לדור שרק עשרים שנה קודם לכן ניצל בעור שיניו ממחנות ההשמדה באירופה, ואז הוא הוסיף ואמר "ביקשו לחפור שוחות כהגנה מפני הפצצות, אז יצאנו לחצר עם סבא, וחפרנו תעלה" אז הוא הצביע על הקפל הלא טבעי באדמת החצר ואמר "והנה היא עדיין כאן.."

בסוף הם לא השתמשו בתעלה כדי להגן על עצמם מפצצות האויב, והחרדה כזכור הפכה לניצחון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז ימי החשמונאים.

לפנות בוקר של שישי, תקפה מדינת ישראל את אימפריית הרשע האיראנית, המציאות בה יש לנו את הפריווילגיה לעשות זאת כאשר חיזבאללה וחמאס לא מהווים איום, היתה נשמעת לפני שנתיים כמו הזיה מטורפת, אבל מה הגיוני בקיום של עם שעושה את דרכו במעלה ההיסטוריה מאז ימי הפפירוסים הקדומים ביותר עד לימי הבינה המלאכותית.

אז תעלה לא חפרנו, אבל פרשת השבוע הגיעה מוכנה לאירוע המכונן עם פסוק שכאילו חזה את שעתיד להתרחש: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. עם ישראל לא צועד לבד, ארון הקודש מלווה אותו עוד מימי מדבר סיני, היום איננו רואים אותו, אבל את תוכנו אנחנו נושאים איתנו לכל מקום, עשרת הדיברות הם הקוד המכונן של קיום העם היהודי לדורותיו, וכשהוא מלווה אותנו, גם אם חוטפים מכות פה ושם, בסוף מי שמתנפץ הם תמיד אלה שמנסים לחסל אותנו.

אבל הפסוק מציב תנאי - בנסוע - צריכים להיות בתנועה אקטיבית, ואכן בכל פעם שהיוזמה היתה בידינו, השגנו את המטרות אליהן שאפנו, ובכל פעם שחיכינו להתקפות, וחששנו מאסקלציה, היא הגיעה וגבתה מחיר איום.

יברך אלוקים את כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו, ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו נגפים לפניהם, בכל מקום שהם - באויר בים וביבשה. אמן.

עוד ב-

השתיקה יפה: הזכות הגדולה ביותר שחלה עלינו בעולם הזה

לכתבה המלאה