בתקופה האחרונה, עמוד הפייסבוק של מגישת קשת 12 פאולה רוזנברג הפך לכר פורה עבור המחאה ברפורמה לתיקון מערכת המשפט ולניגוח של הממשלה הנוכחית בשלל נושאים, אבל אמש (שני) ריגשה רוזנברג עם מסרים מאחדים חזקים במיוחד ליום הזיכרון.

רוזנברג כתבה: "רגע אחרי שנכנס יום הזיכרון, בדיוק כשהמסך והפיד מתמלאים במילים "חשובות" שיאמרו פוליטיקאים, מילים כמו "אהבת הארץ" ו"הגיבורים שלנו" ו"דבקות במשימה", ו"טובי בחורינו" ו"צריך להמשיך כי אין דרך אחרת". ברגע הזה אני משתדלת לזכור שרוב הזמן הם לא היו גיבורים שמסתערים על יעד, שברוב שעות חייהם הקצרים הם היו בחורים רגילים שחולמים להשתחרר ולעשות חיים בטיול בחו"ל, להתאהב, לבלות עם החבר'ה, אולי לעשן משהו, לחוות ריגושים".

עוד המשיכה: "הם היו נערים שרק סיימו תיכון, שאמורים היו להפוך לגברים ולהתלבט במה כדאי לעבוד או מה ללמוד, הם היו אמורים להפוך לאבות ולהגיד שהילדים זה הדבר הכי מרגש שקרה להם ושהם בחיים לא אהבו ככה, וגם להתלונן באותה הנשימה שאין להם כוח ולהירדם מול סדרה בנטפליקס. וכל זה לא קרה וכבר לא יקרה להם וזה הדבר הכי עצוב שאני יכולה לחשוב עליו. אני מציעה שאף אחד מאיתנו לא ינסה לדבר בשמם, ולדברר לנו מה הם ציוו במותם. בואו לא נהפוך את עצמנו לדוברים של אלו שלא יכולים לחלוק עלינו או לענות או להגיד לנו מה באמת הרגישו שנייה לפני שעזבו את העולם".

כמו כן כתבה: "נחבק את אלו שהאובדן הזה מילא את חייהם בקושי ובעצב, לא רק היום. כל יום. בואו נסתכל בעיניים לאמהות ולאחים ולאחיות ולאבות ולחברות ולחברים ולנשים ולסבתות ופשוט נבקש סליחה בשם כולנו על שלא הצלחנו עדיין להפסיק את המוות הזה. בואו נבקש לשמוע מה הוא אהב לאכול, איזו מוסיקה התנגנה אצלו במערכת, מי הכי הצחיק אותו ואיפה הוא חלם לבקר כשישתחרר. זהו. בשאר הזמן בבקשה נשתוק וננסה להרגיש טיפה קטנה מתחושת ההחמצה שחווים המשפחות והאוהבים של אלו שהלכו".

המגישה חשפה את עברה הצבאי: "את מירב שירותי הצבאי העברתי בחברת טירונים: כמשקי"ת חינוך של חיילי חי"ר בבסיס הנח"ל ואחר כך כקצינה בבסיס הטירונים של התותחנים. ביליתי כמה שנים עם החיילים ועם המפקדים, גם בשטח בתרגילים, בחדר האוכל, בשק"ם ובאוהלים לפני השינה, הייתי איתם כשהם צחקו ודיברו וסיפרו, הרגעים האלו של הביחד הייחודי למקומות כאלו. רק מי שחווה יבין. ראיתי אותם ממש לפני שעלו למארבים וללחימה בגבול הלבנון, בשנים 1995-1998, כשכל יומיים חיילים נפצעו ונהרגו. לצערי הרב מאוד מאוד הכרתי לא מעט מהבחורים שלא חזרו. בשיחות האלו בלילה, באוהלים, הבנתי שהם עולים ללבנון לא רק בגלל ערכי המדינה, אלא בעיקר בגלל החברויות הנדירות שנוצרו ביניהם באוהל, אחרי חודשים ארוכים של שלוש שעות שינה בלילה, כשהם בוכים יחד מהכאבים של השפשפות ומהגעגועים הביתה".

עוד כתבה בכאב: "הקשרים האמיצים האלו, הם לדעתי בעיקר מה שהוביל אותם לעשות מעשים שהם נגד היגיון ההישרדות האנושי, חברויות שנוצרות בכזו עוצמה אצל ילדים מתבגרים (כן, ילדים) בני 18, נאיבים, חולמניים ומלאי רגשות, אדרנלין והורמונים. נחרבה ההזדמנות שלהם להוליד, לאהוב, להתחתן, להתגרש, לעשות הסבה מקצועית, להשתתף בהצגה בגן של הילדה. בגלל זה, אנחנו צריכים להיזהר במילים שלנו, ולא לעטוף בפאתוס את ההפסד שלהם ושל אלו שאוהבים אותם. בואו פשוט נספר עד כמה הם היו נערים רגילים ומקסימים שרצו לחיות והכי הגיע להם בעולם לחיות, ואיזה מדכא זה שהם לא הצליחו להגשים את הרצון הזה. אף אחד מלבד הקרובים להם ביותר, לא יודע מה הנערים המתים היו רוצים לומר, אז בבקשה, מפאת כבודם, אל תנסו לנחש, ובטח שלא לנצל את זה שהם לא יכולים לסתור את מה שאתם אומרים בשמם".

עוד ב-

פאולה רוזנברג מתפוצצת: "הגיעו לי עד כאן"

לכתבה המלאה

לסיום היא ביקשה: "יש משהו אחד שאתם, הפוליטיקאים בעלי ההשפעה, כן יכולים לעשות: אנחנו חייבים צבא. אין לנו אופציה אחרת כרגע. אז בואו אתם קובעי המדיניות, לזכרם, תבטיחו שתנסו לעשות הכל כדי שימותו כמה שפחות נערות ונערים מעתה והלאה. תבטיחו שקדושת החיים תהיה האינטרס העליון שיתנוסס מעל לכל דבר קדוש אחר, מעל לכל אינטרס דתי או אישי, תבטיחו ותקיימו. טוב? יהי זכרם ברוך".