דעות

עתיד המדינה כבן ערובה: בין הישרדות פוליטית להישרדות לאומית

יש רגעים שבהם מדיניות ציבורית חדלה להיות דיון על סעיף כזה או אחר בתקציב, על חוק מסוים או על הסכם קואליציוני נקודתי – אלא הופכת למבחן של חזון, אחריות ומנהיגות. מדינת ישראל, כך נראה, נמצאת כיום בדיוק ברגע כזה

יאיר אבידן | 24/6/2026 16:16 עקבו אחרינו בגוגל

בימים אלה מקודמות או נדונות במקביל יוזמות הנוגעות לחוק הגיוס, לסבסוד המעונות, ללימודי הליבה ואף לעיגון חוקתי של מעמד לימוד התורה. כל אחת מהן יכולה להיבחן בנפרד, לזכות להסברים, להצדקות ולנימוקים ערכיים ופוליטיים – אולם האחריות הציבורית מחייבת אותנו לבחון לא רק כל עץ בנפרד, אלא את היער כולו.

כאשר מחברים את כל המהלכים הללו יחד, מתחילה להצטייר תמונה מדאיגה שלפיה לא קיימת מדיניות ארוכת טווח שנועדה להבטיח את עתידה של מדינת ישראל, כי אם מערכת תמריצים שנועדה בראש ובראשונה להבטיח את הישרדותה של הקואליציה.

זהו האבסורד הגדול. דווקא בתקופה שבה ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, עם עלויות מלחמה עצומות, עם צורך בשיקום הצפון והדרום, עם משבר אמון ציבורי ועם אתגרי פריון וצמיחה ארוכי טווח – בוחרת ההנהגה לעסוק בהרחבת מנגנונים המקטינים את התמריץ להשתתפות מלאה בחיים הכלכליים והאזרחיים.

מדינת רווחה נועדה לסייע למי שאינו יכול. היא נועדה להגן על החלש, על הקשיש, על החולה, על בעל המוגבלות ועל מי שנקלע למצוקה. היא נועדה להוות רשת ביטחון מפני סיכונים. בהקשר הזה ראוי להזכיר את מחקרם של פרופ' אודי ניסן וד"ר הלה אקסלרד בנושא "מיקוד מדיניות הרווחה בישראל: תחולה והוגנות בקרב קבוצות אוכלוסייה בישראל", אשר מצביע על כך שחלק מהותי מהתמיכות הייחודיות שנבנו לאורך השנים אינו מבוסס בהכרח על קריטריונים קלאסיים של נזקקות, אלא על הסדרים פוליטיים שהלכו והתרחבו עם השנים. זהו מעבר ממדינת רווחה המתקנת כשלי שוק וכשלי חיים למדינת רווחה המתקצבת בחירות אורח חיים.

הבעיה היא המדיניות ולא ציבור כזה או אחר. מדינה דמוקרטית וליברלית חייבת לכבד מגוון דרכי חיים ואמונות, אך היא אינה יכולה להתעלם מהצורך לקיים חוזה חברתי המבוסס על איזון בין זכויות לחובות. היא אינה יכולה להתעלם מהצורך להבטיח שכל ילד בישראל יקבל את הכלים הבסיסיים להשתלבות בעולם העבודה העתידי. היא אינה יכולה להתעלם מהצורך להרחיב את מעגלי התעסוקה והפריון. והיא בוודאי אינה יכולה להרשות לעצמה להעמיק את הפער בין אלה הנושאים בעיקר הנטל הביטחוני, הכלכלי והמיסויי לבין אלה הפטורים ממנו.

ההיסטוריה מלמדת כי חברות אינן קורסות ביום אחד. הן נחלשות בהדרגה כאשר מנגנוני התמרוץ שלהן מתחילים לפעול נגד מטרותיהן; כאשר עבודה הופכת לפחות כדאית; כאשר השכלה הופכת לפחות הכרחית; כאשר האחריות האישית מתחלפת בזכאות אוטומטית; כאשר הפוליטיקה מתחילה לגבור על המדיניות.

במבט קצר טווח, ייתכן שכל אחת מהפשרות הללו מסייעת לייצב קואליציה ולדחות משבר פוליטי. אולם במבט ארוך טווח, המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר: פגיעה בפריון, ירידה בשיעורי ההשתתפות בשוק העבודה, הרחבת אי השוויון בנטל, שחיקה באמון הציבור, הקטנת בסיס משלמי המסים והעמקת הקיטוב החברתי. במילים אחרות: פתרון פוליטי לטווח קצר עלול להפוך לבעיה לאומית לטווח ארוך.

מדיניות ציבורית אחראית נמדדת לא רק ביכולתה לפתור את המשבר של מחר בבוקר, אלא ביכולתה למנוע את המשבר של הדור הבא. מנהיגות אמיתית אינה שואלת רק כיצד לשרוד את ההצבעה הבאה בכנסת. היא שואלת כיצד תיראה ישראל בעוד עשרים ושלושים שנה.

דווקא משום שלימוד תורה הוא ערך חשוב בעיני רבים, דווקא משום שסולידריות חברתית היא ערך חשוב, ודווקא משום שמדינת רווחה היא נכס חברתי מהמעלה הראשונה, אסור להפוך אותם לכלים במשחק ההישרדות הפוליטית. כאשר ערכים הופכים למטבע פוליטי, הם מאבדים מכוחם המוסרי ומכוחם המאחד.

השאלה העומדת בפנינו אינה צריכה להיות האם קואליציה זו או אחרת תשרוד. השאלה היא האם החוזה החברתי הישראלי ישרוד. האם נמשיך לבנות חברה שבה הזכויות והחובות צועדות יחד, או שניצור מנגנון שבו הזכויות מתרחבות לאוכלוסיות מסוימות והחובות מצטמצמות – ולהפך. זו כבר אינה שאלה של חרדים, חילונים, ימין או שמאל. זו שאלה של אחריות, של מנהיגות. וזו, יותר מכל, שאלה של קיימות לאומית והבטחתו של מודל בר-קיימה.