ספרו החדש של טרי גיבסון, Disaster Makers, מזכיר כי אסונות אינם מתחילים באירוע עצמו. רעידת אדמה, מגפה, שיטפון או מלחמה הם רק הזרז. עוצמת הפגיעה נקבעת במידה רבה על ידי פגיעוּת שנבנתה לאורך שנים באמצעות החלטות, תמריצים וסדרי עדיפויות. במילים אחרות: רבים מהמשברים שאנו חווים אינם רק תוצאה של אירועים חיצוניים – הם גם תוצאה של מה שבחרנו לעשות או לא לעשות, הרבה לפני שהמשבר פרץ.

חז"ל ניסחו רעיון דומה לפני דורות רבים באמירה: "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב". לא העכבר הוא הסיפור, אלא החור שאפשר לו להיכנס. במונחים מודרניים של ניהול סיכונים ומשילות, לא די לעסוק באירוע עצמו; יש להבין מהם התנאים, התמריצים והכשלים המערכתיים שאפשרו לו להתפתח. זהו האתגר העומד כיום בפני מדינת ישראל.

מאז ה-7 באוקטובר אנו עוסקים (ובצדק), בביטחון, במלחמה, בשיקום ובהתמודדות עם צרכים דחופים ומיידיים. במקביל הולכים ומצטברים אתגרים ארוכי טווח שאינם זוכים תמיד לאותה רמת קשב ציבורי, פוליטי ותקציבי: מערכת החינוך, פריון העבודה, בריאות הציבור ובריאות הנפש, שילוב אוכלוסיות, תשתיות התחבורה, ההיערכות לשינויי אקלים, אמון הציבור במוסדות המדינה והלכידות החברתית.

הבעיה אינה מחסור בידע. ישראל אינה סובלת ממחסור במחקרים, בדוחות, בוועדות או בתוכניות עבודה. ברוב התחומים המרכזיים אנו יודעים היטב מה נדרש לעשות, מבינים את הסיכונים, מכירים את הפערים ואף יודעים להעריך את מחירי אי העשייה. החסם המרכזי הוא התיעדוף. מערכות ציבוריות ועסקיות מתקשות מטבען להעדיף את החשוב על פני הדחוף, את ההשקעה על פני הצריכה ואת הטווח הארוך על פני הטווח המיידי. פוליטיקאים נמדדים עד הבחירות הבאות, שרים עד התקציב הבא ומנהלים עד הדוח הבא. לעומת זאת, השקעה בחינוך, בתשתיות, בבריאות הנפש, במחקר ופיתוח, בהון אנושי ובהיערכות דמוגרפית ואקלימית תניב את עיקר פירותיה רק בעוד שנים ולעיתים בעוד עשורים.

זו בדיוק הסיבה שסיכונים רבים אינם מוזנחים משום שאינם ידועים. הם מוזנחים משום שהתועלת שבהתמודדות עמם נמצאת בעתיד, בעוד שהעלות התקציבית והפוליטית משולמת בהווה. במובן זה, הבעיה של מדינת ישראל אינה רק מחסור במשאבים. לעיתים קרובות מדובר בפער בין מה שאנחנו יודעים שחשוב לבין מה שאנחנו בוחרים למדוד, לתקצב ולנהל.

כאן אנו מגיעים לשאלה עמוקה יותר: כיצד מודדים הצלחה לאומית? במשך שנים התרגלנו לבחון את מצבה של מדינה באמצעות התוצר, שיעור הצמיחה, אינפלציה, הגירעון ויחס החוב לתוצר. אלה בהחלט מדדים חשובים, אך הם מספרים רק חלק מהסיפור. למעשה, הם מתארים בעיקר את דוח הרווח וההפסד של המדינה. הם מלמדים אותנו מה ייצרנו, מה הוצאנו ומה לווינו. הם אומרים הרבה על השנה החולפת, אך מעט מדי על יכולתנו להצליח בעתיד. אלא שאף חברה עסקית רצינית אינה מנוהלת על בסיס דוח רווח והפסד בלבד. כל דירקטוריון אחראי בוחן, בין היתר, גם את מצב ומצבת הנכסים: איכות ההון האנושי, מצב התשתיות, ההשקעות שבוצעו, החדשנות, המוניטין, נאמנות הלקוחות ויכולת ההתמודדות עם זעזועים. חברה שתציג רווחיות גבוהה תוך שחיקת נכסיה עשויה להיראות מוצלחת בטווח הקצר, אך היא פוגעת ביכולתה לייצר ערך בטווח הארוך.

דווקא כאן מצויה אחת מנקודות העיוורון המרכזיות של השיח הציבורי בישראל. אין מדובר במחסור במדידה. ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, אוספת ומפרסמת נתונים נרחבים על חינוך, בריאות, תעסוקה, תשתיות, סביבה, אמון ציבורי ורווחה. גם בעולם מתפתחות בשנים האחרונות מסגרות מתקדמות למדידת הון אנושי, הון חברתי והון טבעי, מתוך הכרה בכך שהתוצר לבדו אינו משקף את מצבה האמיתי של חברה. מדינות כדוגמת קנדה, ניו זילנד ואנגליה כבר משלבות מדדי רווחה, הון אנושי והון טבעי בתהליכי קבלת החלטות ציבוריים.

וראוי כאן להדגיש: האתגר איננו במדידה. האתגר הוא במשילות. בעוד שהתוצר, הגירעון והחוב ניצבים בלב הדיון הציבורי ובמוקד תהליכי קבלת ההחלטות, מצבם של מקורות ונכסי החוסן הלאומי זוכים בדרך כלל לתשומת לב פחותה. אנו מנהלים את ההתחייבויות שלנו כמערכת אחת, אך את ההון האנושי, החברתי, הטבעי והמוסדי שלנו אנו מודדים ומנהלים באופן מבוזר.

המשמעות אינה טכנית אלא מהותית. בסופו של דבר, איכות מערכת החינוך, בריאות הנפש, ההון האנושי, החוסן החברתי, התשתיות, ההון הטבעי ואמון הציבור אינם רק מדדים חברתיים. אלה הם בבסיס מנועי הצמיחה העתידיים של ישראל. עליהם יישענו הפריון, החדשנות, איכות החיים ויכולתה של המדינה להתמודד עם אתגרי העתיד.

בריאות הנפש היא דוגמה מובהקת לכך. מאות אלפי ישראלים יישאו במשך שנים את השלכות המלחמה. מדובר בראש ובראשונה בסוגיה אנושית ומוסרית, אך גם בסוגיה כלכלית ולאומית מהמעלה הראשונה. עובד שאינו מצליח לשוב לשוק העבודה, ילד שמתקשה למצות את יכולותיו או משפחה המתמודדת עם טראומה מתמשכת הם חלק מההון האנושי של המדינה. טיפול, שיקום ומניעה אינם רק הוצאה תקציבית; הם השקעה בנכס לאומי מרכזי ובחוסנה העתידי של החברה הישראלית.

אותו היגיון נכון גם לגבי החינוך, התשתיות, המחקר, החדשנות, ההון הטבעי ואמון הציבור. כל אחד מהם משפיע על הצמיחה, על הפריון ועל יכולתה של המדינה להתמודד עם זעזועים. כל אחד מהם עלול להישחק בהדרגה אם אינו זוכה לתשומת הלב הניהולית והתקציבית הנדרשת.

לכן, לצד החשבונות הלאומיים המסורתיים, הגיעה העת לבצע את הצעד הבא בחשיבה המשילותית: לשלב לצד ניהול התקציב את ניהול הנכסים. המשמעות המעשית היא פיתוח מאזן נכסים לאומי, שיתפרסם באופן קבוע לצד התקציב והחשבונות הלאומיים. מאזן כזה יבחן את מצב ההון האנושי, הבריאות הפיזית והנפשית, החינוך, התשתיות, ההון הטבעי, ההון החברתי ואמון הציבור. זאת, לא כתרגיל סטטיסטי נוסף, אלא ככלי ניהולי וכבסיס לקביעת סדרי עדיפויות.

אולם מאזן נכסים לאומי הוא אמצעי ולא מטרה. ערכו האמיתי ייקבע רק אם יהפוך לחלק ממנגנון קבלת ההחלטות. לכן, נכון כי לצד תקציב המדינה יוצג מדי שנה גם דוח מצב הנכסים הלאומיים, אשר יבחן את מגמות השינוי בהון האנושי, בבריאות הפיזית והנפשית, בחינוך, בתשתיות, בהון הטבעי, בחוסן החברתי ובאמון הציבור. לא פחות חשוב מכך, החלטות ממשלה מרכזיות והשקעות ציבוריות משמעותיות צריכות להיבחן גם הן דרך השפעתן על נכסים אלה, בדומה לבחינת השפעתן התקציבית.

אך גם בכך לא די. הצעד המשלים הוא מעבר לתקציב מבוסס נכסים לאומיים. כשם שכל הצעת תקציב נבחנת כיום לפי השפעתה על ההוצאה, ההכנסה והגירעון, כך נכון לבחון את השפעתה על ההון האנושי, על החוסן החברתי, על ההון הטבעי ועל אמון הציבור. שאלות אלה צריכות להפוך לחלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות.

האחריות המקצועית למדידה ולעדכון הנתונים יכולה להיות בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשיתוף בנק ישראל, משרד האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה, וכן גורמי מקצוע נוספים. אולם האחריות האמיתית היא משילותית. על הממשלה, הכנסת, הרגולטורים, הדירקטוריונים והמנהלים לראות בהון האנושי, בחוסן החברתי, בהון הטבעי ובאמון הציבור נכסים אסטרטגיים לכל דבר. בדיוק כפי שהתוצר, הגירעון והחוב עומדים במרכז הדיון הציבורי, כך נכון שמצבם של נכסי המדינה יהפוך לחלק בלתי נפרד מתהליך קביעת סדרי העדיפויות הלאומיים.

זהו גם החיבור העמוק בין משילות, ניהול סיכונים, קיימות ורגנרציה. קיימות ביקשה לצמצם נזק. רגנרציה מבקשת לחזק את המערכת עצמה. לא רק לשמר את ההון האנושי, החברתי והטבעי, אלא להגדיל אותו. לא רק למנוע משברים, אלא לבנות באופן פעיל את התנאים לשגשוג עתידי.

ישראל תמשיך להתמודד עם איומים ביטחוניים, כלכליים וטכנולוגיים. חלקם אינם בשליטתנו. אולם רבים מהסיכונים המאיימים על עתידנו קשורים דווקא להחלטות שאנו מקבלים או נמנעים מלקבל, כאן ועכשיו. משילות איכותית אינה נמדדת רק ביכולת להגיב למשבר כאשר הוא מתרחש. היא נמדדת ביכולת לזהות מוקדם את הסיכונים, לתעדף נכון את המשאבים ולהשקיע באופן עקבי במנועי החוסן והצמיחה של העתיד.

האתגר של השנים הבאות אינו רק להגדיל את התוצר. האתגר הוא לחזק את הנכסים שעליהם יישען התוצר של הדור הבא. זו אינה רק שאלה כלכלית. זהו מבחן המשילות המרכזי של מדינת ישראל.

עוד ב-

המבחן של חוק התקשורת: מי יגן על הילדים מהסכנות במרחב הדיגיטלי?

לכתבה המלאה

*הכותב הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG; עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן.