בנק ישראל העלה את הריבית בשבוע שעבר ל-2%, ולא עבר הרבה זמן עד שהגיעו זעקות על "עושק הבנקים", על כך שבעקבות בנק ישראל הם מעלים את הריביות על ההלוואות, אך לא את הריביות על הפיקדונות. לדבריהם הנכונים, יוצא מכך שהבנקים מרוויחים מיליארדים נוספים על העלאת הריבית, בלי שהם עושים כלום. בעוד שהמינוסים והמשכנתאות גדלו בהיקפם, חשבונות הפיקדון ימשיכו ליהנות מריבית מצומצמת יותר.
העובדות הללו נכונות, אך עם זאת, קשה לבוא בתלונות על הבנקים, שמתנהלים קודם כל על פי האינטרס שלהם, בדיוק כמו כל גוף עסקי עלי אדמות. הפיקדון הבנקאי נחשב ל"חוף מבטחים". כזה שמתעלם מהתנודתיות בשווקים ומנטרל כל סיכון אפשרי. מטבע הדברים אנחנו נרצה ריבית כמה שיותר גבוהה אבל כאן אנחנו נתקלים בשחקן קשוח יותר - הבנק.
באופן עקרוני הבנק ישלם לנו ריבית וינכה ממנה מרווח מסוים. המרווח הזה נגזר משוק האג"ח, מהנחות העבודה לגבי התפתחות הכלכלה וכן הלאה – הוא אינו נקבע באופן שרירותי אלא כנגזרת של סיכונים ואלטרנטיבות שיש לבנק כשהוא משלם ריבית (למשל להלוות לממשלה באמצעות אג"ח).
הלקוח מחפש "חוף מבטחים" והבנק מוכן לתת אותו, אבל במקרה שהוא מרוויח מזה משהו, וככה נגזר המרווח בין הפריים למה שהבנק מוכן לשלם. אל תטעו, ל"חוף המבטחים" שהבנק מספק יש מחיר ולכן אל תצפו לא לשלם אותו (אתם משלמים אותו במרווח הבנקאי) והבנק מצידו לא יעשה את זה בחינם, בטח כשיש לו אלטרנטיבות טובות אחרות.
הפרשן הכלכלי של כאן 11 שאול אמסטרדמסקי מציע בין היתר להשוות בין פיקדונות הבנקים ולהתמקח איתם על הריבית. ההצעה נכונה על הנייר אך היא קשה יותר ליישום. אף אחד לא מנהל את חשבון הבנק שלו בלאומי ויפקיד פיקדון בדיסקונט, בדיוק כמו שלא יקנה את העגבניות ברמי לוי ואת המלפפונים ביוחננוף.
עוד הוא הציע לעבור מהפיקדונות לחשבונות מק"ם. אבל קשה להאמין שזה יצבור תאוצה בקרב אזרחי ישראל, שלא מצליחים לאמץ אפילו תרבות צריכה נכונה ואחראית. טענה שעלתה בעיתון דה-מרקר, הציעה לבוא בטענות דווקא למפקח על בנקים, אם יועיל בטובו להורות לבנקים לתת לחוסכים ריבית על פיקדונות עו"ש. גם טענה זו קשה לקבל, הרי איך הרגולטור יכול לקבוע מה הריבית שייקח כל בנק?
