"בחוץ יש מלחמה על הבית. אבל בתוך החדר במלון אני במלחמה על הגוף שלי". המשפט הזה שאמרה מטופלת במרפאה לבריאות הנפש בשבוע שעבר חודר עמוק מעבר לכותלי חדר הטיפול. הוא מזקק מציאות נסתרת שמתרחשת ממש תחת האף שלנו: בעוד המדינה מתמקדת בזירות הלחימה, מתרחשת בחדרי המלון של המפונות מלחמה שקטה – מלחמתן של נשים שנדחקו למצבי פגיעות קיצוניים בחסות הכאוס.

כעובדת סוציאלית שפוגשת את המציאות הזו בשטח, אני עדה לתופעה שמחריפה: נשים שפונו ללא עבודה, ללא פרטיות וללא רשת תמיכה ומצאו עצמן תלויות בגברים שסיפקו כסף, הסעות או מקום לינה. בקרב חלק מהנשים במצבי פגיעות קיצוניים, תנאי הפינוי וחוסר היציבות הכלכלית והחברתית מגבירים את הסיכון לניצול מיני ולהישרדות באמצעות שימוש בגוף.

מחקרה של פרופ' מלי שחורי ביטון מלמד כי באזורי סכסוך זנות אינה בחירה, אלא אסטרטגיית הישרדות קיצונית בהיעדר הגנה ממסדית. הנשים הללו חוות טראומה כפולה: גם טראומה ביטחונית מהפינוי וגם טראומה אישית מהניצול.

זיו כהן (צילום באדיבות זיו כהן)

הבעיה נעוצה בהיעדר תכלול המערכות השונות והמדיניות. המדינה הסתפקה בפתרונות טכניים כמו שוברי מזון או תרופות הרגעה, אך התעלמה מהצורך במיפוי אקטיבי של אוכלוסיות בסיכון במוקדי הפינוי. בפועל אין מתווה רווחתי ייעודי, אין נקודות חמות לאיתור מוקדם ואין גורם שבודק מה קורה ביומיום בחדרי המלון הסגורים. הניצול לא עוצר בהפסקת אש; הוא מתעצם בחסות אי-הוודאות.

במצב העניינים הנוכחי המדינה חייבת לאמץ שינוי:
 

• הצבת עובדות סוציאליות ייעודיות במלונות המפונים. נוכחות קבועה ונגישה יוצרת מרחב בטוח לפנייה.
• מנגנוני איתור אקטיביים, מיפוי שיטתי של אוכלוסיות בסיכון ופנייה יזומה, לא רק המתנה לפניות.
• הידוק הרצף הטיפולי: שיתוף פעולה מובנה בין קהילה, בריאות ורווחה שאינו תלוי מיקום גיאוגרפי.
• מענים ייעודיים לנשים על רצף הזנות במצבי חירום, כולל מקלט, ליווי משפטי, טיפול פסיכולוגי והכשרה מקצועית.

 
אם מדינת ישראל מבקשת לדבר על חוסן לאומי, היא אינה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את הנשים הפגיעות ביותר מחוץ לתוכניות החירום שלה. כאשר אני יוצאת מחדר הטיפול אחרי פגישה כזו, אני יודעת שהמשפט "בחוץ יש מלחמה על הבית" כבר לא מספיק. יש גם מלחמה על הגוף, על הביטחון האישי והפיזי, על עצם האנושיות – והיא מתרחשת בשקט מאחורי דלתות סגורות של מלונות שאמורים להיות מקום מפלט. כעובדת סוציאלית אני לא יכולה רק לטפל בפצעים, אני חייבת לצעוק שהם נוצרים שוב ושוב בגלל שהמדינה בחרה שלא לראות.

עוד ב-

הרבה מעבר לוויכוח צבאי: הסיפור האמיתי מאחורי שירות הנשים

לכתבה המלאה

*הכותבת היא זיו כהן, עובדת סוציאלית במרפאת בריאות הנפש של מכבי שירותי בריאות וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.