יותר מכל התבטאויות ה"בכירים" האנונימיים או נבואות הזעם בטוויטר, משפט מובלע אחד בנאום של הממונה על התקציבים באוצר, חשף השבוע עד כמה עמוק החשש בצמרת המשרד מפני זהותו של השר הבא. בכנס פנימי הרשה לעצמו יוגב גורדוס להחמיא למיניסטר היוצא, אביגדור ליברמן, ברמז הדק כפיל: "אני לא יודע מתי יהיה לנו עוד שר שעומד בבחינות הכניסה לאגף".

אם נניח לרגע בצד את התחושה הלא נוחה שמעוררת התבטאות כזו – פקיד, בכיר ככל שיהיה, לא אמור לחלק ציונים לנבחרי הציבור או לערוך להם "בחינות כניסה" – נישאר עם השורה התחתונה: הכלכלנים המובילים בירושלים מבועתים מפני המשולש החדש, דרעי-גפני-גולדנופף, שמתהווה לנגד עיניהם המשתאות. לראשונה בתולדות המדינה, שלושת התפקידים המשפיעים ביותר על המשק הישראלי עשויים להימסר כמקשה אחת לידי נציגיו של המגזר החרדי בלבד.

בשעה שהשורות האלה נכתבות, עדיין לא ברור לגמרי מי יזכה במפתחות אל האוצר עצמו. כפי שהערכתי כאן עוד ביום הבחירות, משעה שנתניהו ויתר (בטעות) על השבת התיק לליכוד, הקרב על השליטה עבר להתנהל רק בין דרעי לסמוטריץ'. למרות שפוליטית שניהם מזוהים עם "גוש נאמני נתניהו", קיימים הבדלים ניכרים בין תפיסותיהם הכלכליות: בעוד הראשון צפוי לצדד בהגדלת קצבאות והרחבת התמיכה במי שאינם עובדים, האחרון נחשב לאיש השוק החופשי – התומך בהפחתת מיסים, הפרטות והגברת התחרות במשק. לא בכדי ההסתדרות, החרדה מפני כרסום בכוחם של ועדים וארגונים, הזדרזה להגדיר את סמוטריץ' כ"סדין אדום" מבחינתה, ולמחות באוזני נתניהו נגד אפשרות שימונה; במרוץ הדו-ראשי בין השניים, יש מרוויחים ומפסידים ברורים מראש.

למרות הפערים הללו, שישפיעו כמובן על הניואנסים בהמשך, קל להבין מדוע באוצר כבר מוטרדים מתמונת המאקרו: הדרישות שמעלות השותפות המיועדות לממשלה חצו כבר מזמן את הקו האדום – הן במבחן הסכום הכולל והן בהיבט של מטרות הכסף – ואלה מעצבות את תקציב המדינה יותר מכל רפורמה שייזום השר.

במקרה של ציר הימין "על מלא", הצעדים המדאיגים ביותר הם הטיית הטבות בדיור מהאוכלוסייה הכללית לחרדית; ביטול המס על משקאות ממותקים וכלים חד פעמיים (שעליו כבר כתבתי בהרחבה); מימון מלא לבתי ספר שאינם מלמדים את מקצועות הליבה; ואולי יותר מכל – הכפלת התמיכה בבני הישיבות שתורתם-אומנותם, לסכום חודשי של עד 1,300 שקל לאברך; וכן ביטול תקרת ההוצאה הכוללת על התשלומים הללו, באופן שיקפיץ את עלותם המיידית למשלמי המיסים מ-1.2 לכ-2.5 מיליארד שקל לשנה.

מדובר בהחלטה שגויה ומסוכנת לפחות משלוש נקודות מבט: ערכית – הרעיון להעניק למי שאינם מתגייסים לצה"ל סכום גבוה יותר מאשר לנושאים (הלא-קרביים) בנטל השירות, מתגמל את ההשתמטות מהצבא – בניגוד גמור לרוח החוק ולפסיקות בג"ץ. תקציבית – ברור שמספרם של בני הישיבות עוד יגדל במהירות, הן בשל העלאת שכרם והן בשל המגמה הדמוגרפית, כך שביטול ההגבלה על גובה התשלומים שיוקצו להם ייצור "טייס אוטומטי" של הזרמה בלתי נשלטת למוסדות התורניים.

חברתית – התמריץ להישאר בכולל, ולהימנע מהשתלבות אפילו במשרה חלקית, יבלום את התהליך החשוב (אך האיטי מידי) של השתלבות גברים חרדיים בשוק העבודה בעשור האחרון: מי צריך לרכוש השכלה, לעבור הכשרה מקצועית או להתאמץ לפרנסתו, כשאפשר להישאר מחוץ למעגל הכלכלי בתנאים משופרים?

לטיעון האחרון רבים מתייחסים בזלזול, בנימוק שגם 1,300 שקל אינם מספיקים להבטחת חיי משפחה ברווחה, ולכן לכאורה אין כאן תמריץ נוסף להימנע מעבודה. לאמיתו של דבר יש לזכור, כי תשלומי האברכים הם רק החלק הראשון בסך התמיכה המשולמת להם מקופת המדינה: במקרים רבים מתווספות אליהם גמלת השלמת הכנסה, הנחות ארנונה וחשמל על בסיס סוציו-אקונומי, קצבאות לילדים רבים יותר ועוד.

להבדיל מכל הטבה בנפרד, החבילה השלמה בהחלט עשויה להשפיע על העדפתן של כמחצית מהמשפחות החרדיות, שעדיין מתבססות על מפרנסת יחידה: האם גם הגברים שלצידן ישתלבו במשק, וכך יעברו לצד שמשלם את מס ההכנסה, או שימשיכו ללמוד רק תורה באופן שיגביר את העומס על הקופה הציבורית?

בניגוד לדעה הרווחת, מהאפשרות השנייה צריכים לחשוש לא רק החילונים: אם יותר ויותר אזרחים שאינם מרוויחים כפי צרכיהם, ייעשו תלויים בפחות ופחות אזרחים שיידרשו לתמוך בהם – הערבות ההדדית, שהיא תנאי בסיסי למדינת הרווחה, תקרוס. כבר היום את מרבית המס משלמים שני עשירונים בלבד, אך הנטל עדיין נסבל מפני שהרוב הגדול עובד.

מאידך, ב-2065, הכנסות המדינה לא יוכלו עוד לממן שירותים ציבוריים ברמה מערבית והחרדים, שימנו עד אז כשליש מהציבור הישראלי, יהיו הראשונים להיפגע מכך (אם המחאה לא תפרוץ עוד קודם). לכן, דווקא מי שמקדש את זכויות הילדים החרדים לקיום בכבוד, ומעריך את הפוטנציאל העצום שלהם לתרום לכלכלת המדינה, חייב לפעול עכשיו – כשעוד ניתן – כדי לסובב את ההגה בדיוק לכיוון ההפוך.

באופן אירוני, אותם פוליטיקאים בליכוד שהלהיטו בעבר את הרוחות נגד "מס עבאס" – הזרמה של עשרות מיליארדי שקלים לתשתיות ורשויות במגזר הערבי – עומדים להנחית כעת על הציבור את "מס ש"ס", בדמות הסטת תקציבי עתק לקבוצת אינטרס אחרת. אלא שבניגוד לבני המיעוטים, שסבלו לאורך שנים מקיפוח תקציבי ברור ותבעו את הכספים מתוך מטרה לצמצם פערים, המפלגות החרדיות פועלות דווקא להרחיב אותם – ולהשתמש בכסף הגדול להעתקת הבעיות המבניות של המשק הישראלי אל הדור הבא. זו בוודאי אינה הדרך להגדלת שיעור ההשתתפות בעבודה, הפריון, השכר הממוצע או השירותים החברתיים שתוכל המדינה להציע לציבור.

עוד ב-

כמה חרדים הצביעו לציונות הדתית? הנתונים נחשפים

לכתבה המלאה

רגע לפני שהוא מפקיד את כל תפקידי המפתח הכלכליים בידי מגזר אחד, כדאי שנתניהו ייזכר בהבטחות שהוא עצמו פיזר ערב הבחירות: להוריד את יוקר המחיה ולבלום את מחירי הנדל"ן לציבור הישראלי כולו. ספק אם חלוקת התיקים המסתמנת, וההסכמים הקואליציוניים שמלווים אותה, תצליח להשיג את המטרה הזו.