דעות

העלות מתומחרת חלקית: סיכון האקלים כבר בתזרים ולא רק בדוח הקיימות

שבוע האקלים שהתקיים לאחרונה בניו יורק חידד את השאלה שמוסדות פיננסיים ודירקטוריונים חייבים לשאול: כיצד תלות בחשמל, במים ובתשתיות פוגעת בתזרים, בביטחונות ובהון, ואיך ניתן לממן את צמצום הסיכון לפני שיהפוך להפסד

יאיר אבידן | 6/10/2026 10:24 עקבו אחרינו בגוגל

מה ערכה של תחזית הכנסות למרכז נתונים אם לא ברור מתי יחובר לרשת החשמל, מהיכן יגיעו המים הדרושים לקירור והאם ניתן יהיה לבטח את המתקן בתנאים סבירים? השאלה הזאת, שנשמעת הנדסית, היא למעשה שאלה עסקית ופיננסית. היא גם ממחישה את אחד המסרים שעלו בשבוע האקלים שננעל בשבוע שעבר בניו יורק: ההתמודדות עם שינויי האקלים תיבחן באיכות הביצוע וביכולתן של מערכות כלכליות לממן תשתיות עמידות.

שבוע האקלים בניו יורק נערך מדי שנה לצד העצרת הכללית של האו"ם ומפגיש ממשלות, חברות, משקיעים וארגוני חברה אזרחית. קל ללכת לאיבוד בין מאות מושבים, הכרזות ודוחות. אולם מן הדיונים השנה עלה קו ברור שלפיו חברות רבות כבר קבעו יעדים, הטכנולוגיות מתקדמות והון מחפש השקעות מתאימות, אך רשתות חשמל ומים, מערכי רישוי וביטוח ושרשראות אספקה אינם מתפתחים תמיד באותו קצב. הפער בין היעד לבין התשתית הוא המקום שבו שאיפה אקלימית הופכת לסיכון כלכלי.

דוח שפרסמה לקראת האירוע יוזמת האנרגיה המתחדשת הבין-לאומית RE100 המחיש את הפער. 408 חברות דיווחו לדוח, ובממוצע 59% מצריכת החשמל שלהן כבר מגיעה ממקורות מתחדשים. למרות ההתקדמות, החסמים המרכזיים שציינו החברות היו היצע מוגבל או יקר, מחסור באפשרויות לרכישת חשמל מתחדש ומגבלות רגולטוריות. הביקוש העסקי קיים, אך ללא רשת מתאימה, כללי שוק ברורים ותהליכי חיבור יעילים, גם חברה נחושה אינה יכולה לעמוד לבדה ביעד שקבעה.

מכאן נגזרת המסקנה הרחבה יותר. סיכון אקלימי אינו מגיע אל המאזן ככותרת בדוח קיימות. הוא מגיע דרך מפעל שמייצר פחות בגלל מגבלת חשמל, דרך נכס שהביטוח עליו מתייקר, דרך חומר גלם שאספקתו משתבשת או דרך השקעה שתלויה במקור מים שאינו מובטח. הפגיעה מתחילה ברציפות התפעולית, עוברת להכנסות ולהוצאות, ומשם לתזרים המזומנים, ליכולת החזר החוב ולשווי הביטחונות. כאשר אותה פגיעוּת חוזרת בקרב לקוחות רבים, היא מגיעה גם להפסדי המוסדות הפיננסיים ולהון הנדרש כנגד הסיכון.

הקשר בין טכנולוגיה לתשתית בלט בדיונים על בינה מלאכותית. מאחורי האלגוריתם עומדים מרכזי נתונים, שבבים, חשמל ומערכות קירור. לפי דוח שפרסם בפברואר 2026 כוח המשימה הבין-לאומי לדיווחי טבע (TNFD), 45% ממרכזי הנתונים בעולם נמצאים באזורים שבהם הביקוש למים גבוה וקיים סיכון למחסור או להגבלות באספקתם. זהו נתון בעל משמעות כלכלית. תחזית הביקוש לטכנולוגיה אינה מספיקה – יש לבחון גם את מועד החיבור לרשת, זמינות החשמל והמים, חלופות הקירור ועלות הגיבוי במקרה של השבתה.

כאן נכנסת המערכת הפיננסית. השאלה למוסד הפיננסי אינה מסתכמת בשאלה אם הלקוח פרסם דוח קיימות או קבע יעד להפחתת פליטות. עליו להבין היכן החשיפה הפיזית פוגשת את תזרים הלקוח, כיצד היא עשויה להשפיע על שווי הביטחון ומה תהיה השפעתה המצטברת על חשיפת האשראי. מיפוי ענפי הוא נקודת פתיחה, אך ניהול סיכון מחייב לרדת לרמת האתר, הנכס, הספק והתשתית שעליהם נשענת יכולת ההחזר.

למימון יש בהקשר הזה תפקיד פעיל. מוסד פיננסי יכול להמתין עד שהפגיעה תופיע בפיגור, בירידת שווי או בהפרשה, והוא יכול לסייע ללקוח לפעול קודם. מימון של התייעלות אנרגטית, אגירת חשמל, קירור חסכוני, שימוש חוזר במים, מיגון מפני הצפות, פיזור ספקים ותוכניות להמשכיות עסקית עשוי לשפר את עמידות העסק ואת יכולת ההחזר שלו. אפשר גם להתאים את תקופת המימון לאורך חיי ההשקעה ולקשור חלק מתנאי המימון לאבני דרך מדידות של הפחתת הסיכון. אין בכך ויתור על שיקול הדעת של המוסד הפיננסי – להפך. זהו מימון שמבין טוב יותר את העסק שהוא מממן.

המסר רלוונטי במיוחד למדינת ישראל. משק קטן, התלוי בתשתיות ארציות, בנמלים מעטים ובנתיבי אספקה ארוכים, אינו יכול להפריד בין חוסן אקלימי, חוסן תפעולי וחוסן לאומי. גם האיומים אינם מגיעים בנפרד. גל חום, תקלה ברשת, פגיעה בתשתית או שיבוש ביבוא עלולים להצטרף זה לזה ולהאריך את זמן ההתאוששות. לכן מיפוי הסיכון צריך לבחון לא רק את הסבירות של כל אירוע, אלא גם את התלות בין המערכות ואת היכולת להמשיך לספק שירותים חיוניים.

דירקטוריון התאגיד צריך לדרוש תמונה ברמת הנכסים והתהליכים המהותיים, ההנהלה צריכה לתרגם אותה להשקעות ולתוכניות עבודה, והמוסד הפיננסי צריך לחבר אותה לחיתום, לתמחור, לביטחונות ולתנאי האשראי. למדינה תפקיד מקביל בהאצת תשתיות, בקביעת תקנים ובהסרת חסמים. האחריות אינה מוטלת על גורם אחד, אך לכל גורם חייבים להיות סמכות, תקציב ולוח זמנים.

משבוע האקלים בניו יורק עלה כי הדיון אינו מסתיים בשאלה כמה פליטות נחסוך בעוד עשרים שנה. הוא מתחיל בשאלה אילו מערכות חייבות לתפקד מחר בבוקר, ומה נדרש לעשות היום כדי שלא יקרסו תחת עומס, מחסור או אירוע קיצון. תאגיד פיננסי שמזהה את הסיכון רק לאחר שנפגע התזרים אינו מנהל אותו; הוא מודד את ההפסד. את הסיכון צריך לפגוש קודם, בהחלטות ההשקעה והמימון.