כשקמעונאי מוכר מותגי בגדים תחת רישיון מבעליהם, הוא נכנס לעסק מסוכן. בתיאוריה, אם הוא עומד ביעדי המכירות, משלם את דמי הרישיון ומקיים את התחייבויותיו החוזיות, הכל אמור להתקדם כמתוכנן. במציאות, רישיונות מוסיפים עלויות לעסק עם שוליים נמוכים ממילא. בדיוק מסיבה זו ענקיות הקמעונאות כמו טארגט, וולמארט ואמזון פיתחו מותגים פרטיים משלהן.

כשאתה בעלים של המותג, אתה לא מחלק תמלוגים עם חברה אחרת. זה מעניק לקמעונאי יותר שליטה ופחות סיכון. כמובן, רוב רשתות הקמעונאות לא מסוגלות לבנות הון מותג למותגים פרטיים. לכן הן משתמשות באחד משני מודלים עסקיים אפשריים: רכישה סיטונאית של מותגים מוכרים כמו נייקי או פולו, או רישיון מותגים מחברות אחרות.

במקרה של ליברייטד ברנדס, הרשת בחרה במודל השני. היא רכשה רישיונות למותגי גלישה כמו קוויקסילבר, בילבונג, רוקסי ו-RVCA בצפון אמריקה, מה שהפך אותה לתלויה באותנטיק ברנדס - החברה ממנה רכשה את הרישיונות. כשאותנטיק ברנדס החליטה בדצמבר לסיים את הסכם הרישיון, גורלה של ליברייטד נחרץ.

עוד ב-

ענקית הרכב הישראלית קורסת: בהפסדים של 70 מיליון דולר

לכתבה המלאה

ב-2 בפברואר הגישה ליברייטד ברנדס בקשה לפשיטת רגל לפי פרק 11, במטרה לנהל חיסול מסודר של עסקיה. למעלה ממאה חנויות נותרו פתוחות לביצוע מכירות חיסול, אך התוצאות היו מאכזבות. החברה הצליחה לגייס כ-65 מיליון דולר ממכירת נכסיה, סכום שלא מכסה את החוב לנושה המובטח JP מורגן. התוצאה: לא רק שמורגן לא יקבל את כל כספו, אלא גם נושים לא מובטחים כמו מפעלים ונותני שירותים לא יקבלו תשלום כלל.