נבחרת אייס
ההייטק התעורר לפוליטיקה - אבל פספס את הכלכלה
בכירי התעשייה שותקים מול המדיניות הכלכלית ששוחקת את שער הדולר, בזמן שבמשרד האוצר כבר נשמעות הצעות תמוהות להפחתת שכר העובדים כדי להתמודד עם המשבר
בשנים האחרונות הלכה וגברה מעורבותם של משקיעי הייטק בכירים בפוליטיקה הישראלית. יזמים ומשקיעים בולטים מימנו קמפיינים ציבוריים, תרמו לפוליטיקאים, והשתתפו באופן פעיל במאבקים פוליטיים שונים – ובראשם המאבק סביב הרפורמה המשפטית. אלא שבמקביל, כמעט שלא נשמע קולם בנושאים הכלכליים המשפיעים באופן ישיר על עתידו של המשק הישראלי בכלל ועל תעשיית ההייטק בפרט. דווקא בסוגיות הללו – מבנה השווקים, יוקר המחיה, מדיניות הגז, כוחם של מונופולים וקרטלים – נרשמה שתיקה כמעט מוחלטת.
לאורך השנים נפגשתי עם רבים מבכירי תעשיית ההייטק בניסיון לרתום אותם למאבק ביוקר המחיה ובריכוזיות הגוברת במשק. לצערי, ברוב המקרים נתקלתי באדישות. יוקר המחיה, ההגנות הנרחבות למונופולים ואף הכוח החריג שניתן לקרטל הגז נתפסו בעיניהם כבעיות צרכניות או חברתיות, אך לא ככאלה הנוגעות לעתיד התעשייה שלהם. כאשר הזהרתי כי מדיניות זו עלולה להוביל ל"מחלה הולנדית" – מצב שבו יצוא משאבי טבע מחזק את המטבע המקומי ופוגע בכושר התחרות של ענפי היצוא האחרים, ובראשם ההייטק – הדברים נשמעו לרבים מהם כנבואות זעם מוגזמות.
כיום, כאשר תעשיית ההייטק נדרשת להתמודד עם שחיקת שער הדולר ועם פגיעה גוברת בכושר התחרות שלה, מתברר שהאיום הגדול ביותר עליה לא הגיע מהבינה המלאכותית ולא מהמתכנת ההודי, אלא ממדיניות כלכלית שגויה שהייתה גלויה לעין במשך שנים – ושמולה בחרו רבים ממנהיגי התעשייה לשתוק. אולי כעת תפנים תעשיית ההייטק כי המאבק שלי ושל חבריי ביוקר המחיה ובריכוזיות איננו מאבק של אחרים, אלא מאבק על עתידה שלה.
לפני למעלה מעשור יצאתי, יחד עם אחרים, למאבק נגד מה שכיניתי "שוד הגז". טענתי כי מאגרי הגז הטבעי של ישראל חולקו בשנת 2008 ללא מכרז תחרותי, מאחורי גבו של הציבור הישראלי ובתמורה זעומה ביחס לערכם. לאחר מכן, בשנת 2010, קיבלה הממשלה החלטות שהובילו לרכישת גז מאותם מאגרים במחירים גבוהים משמעותית ממחירי השוק המקובלים בעולם ואף ממחירי הגז שרכשה ישראל עד אז.
בשנת 2015 התנגדתי למתווה הגז. חזרתי והזהרתי אז מפני יצוא מופרז של גז ומפני הטבות מס נדיבות מדי ליזמים. הטענה המרכזית שלי הייתה פשוטה: כאשר מדינה קטנה מתחילה לייצא משאב טבע בהיקפים גדולים מאוד, זורמים אליה מטבעות זרים בהיקף עצום. התוצאה היא התחזקות המטבע המקומי ופגיעה בכושר התחרות של כלל היצואנים האחרים – ובעיקר של ענפי התעשייה וההייטק.
כאמור, כלכלנים מכנים תופעה זו "המחלה ההולנדית". השם נולד בעקבות מה שקרה בהולנד לאחר גילוי מאגרי גז גדולים בשנות השישים. הממשלה התעשרה ממכירת הגז, אך במקביל איבדה המדינה חלק גדול מכושר התחרות של התעשייה המקומית. מה שנראה תחילה כברכה הפך בהמשך גם לבעיה כלכלית משמעותית.
למרות האזהרות הללו, שני המחנות הפוליטיים בישראל בחרו להתעלם מהסוגייה. מימין ומשמאל תמכו במדיניות שהציגה את יצוא הגז כמנוע צמיחה כמעט נטול חסרונות. לציבור הובטחו הבטחות סרק כי קרן העושר תתמלא בעשרות ואף במאות מיליארדי שקלים דמיוניים, אך בפועל ההכנסות שנצברו בה נמוכות משמעותית מהתחזיות שנשמעו לאורך השנים, כפי שהזהרתי מלכתחילה.
בדצמבר האחרון הרחיבה הממשלה פעם נוספת את היתרי יצוא הגז ואפשרה למאגר לווייתן להגדיל את היצוא באופן דרמטי. מבחינה כלכלית, המשמעות ברורה: יותר דולרים יכנסו לישראל כתוצאה ממכירת גז לחו"ל, והלחץ להתחזקות השקל גבר. למעשה, שוק המט"ח הגיב מיד והדולר מכמעט 3.30 שקל לדולר בסוף נובמבר 2025 לכ-2.80 שקל לדולר ערב העימות המחודש עם איראן.
לכאורה, שקל חזק נשמע כמו חדשות טובות. אבל עבור ענפי היצוא מדובר בבעיה קשה ואילו היבואנים הבלעדיים שולטים בשיבר היבוא ומונעים ממילא את הפחתת המחיר של המוצרים המיובאים. במסגרת זו, חברת הייטק שמוכרת את מוצריה בדולרים משלמת את מרבית הוצאותיה – ובראשן שכר העובדים – בשקלים. כאשר הדולר נחלש, כל דולר מכירות מתורגם לפחות שקלים. הרווחיות נשחקת, ולעיתים גם הכדאיות להמשיך להעסיק עובדים בישראל.
במקום להתמודד עם שורש הבעיה, נשמעו לאחרונה במשרד האוצר הצעות שלפיהן על חברות ההייטק להפחית משמעותית את שכר העובדים כדי להתמודד עם שחיקת הרווחיות. זו גישה תמוהה במיוחד. אם מדיניות ממשלתית שגויה היא שתרמה להתחזקות השקל, קשה להבין מדוע העובדים הם אלה שצריכים לשלם את המחיר.
אך לא רק מדיניות הגז תרמה למצב. במשך שנים נהנים בישראל יבואנים גדולים מהגנות רגולטוריות, חסמי יבוא ומבנה שוק המאפשר להם לגבות מחירים גבוהים משמעותית מהמקובל במדינות מערביות רבות. התוצאה היא יוקר מחיה חריג.
כאשר המחירים בישראל גבוהים באופן מלאכותי, הצרכנים קונים פחות והמוצרים המיובאים מצטמצמים. במונחים של שוק המט"ח, המשמעות היא ירידה בביקוש לדולרים לצורך יבוא. גם תהליך זה תורם להתחזקות השקל ומקשה עוד יותר על היצואנים.
חשוב להבין נקודה נוספת: שכר גבוה בהייטק אינו רק תגמול לעובדים. הוא מנגנון שמושך צעירים ללמוד מקצועות מדעיים וטכנולוגיים, מעודד השקעה בהשכלה, ומעלה את איכות ההון האנושי של המשק כולו. לאורך זמן, זהו אחד המקורות החשובים ביותר לעליית הפריון ולצמיחה הכלכלית של ישראל.
לכן, הפחתת שכר בהייטק אינה רק פגיעה בעובדים הנוכחיים. היא עלולה לפגוע במוטיבציה של הדור הבא לרכוש מיומנויות מתקדמות ולהחליש את היתרון התחרותי המרכזי של ישראל בעולם. במקום לחזק את הענפים החשופים לתחרות בינלאומית, מדיניות כזו מחלישה אותם ומעמיקה עוד יותר את התלות של המשק בענפים מוגנים וריכוזיים.
המסר לבכירי תעשיית ההייטק צריך להיות ברור: המאבק ביוקר המחיה, במונופולים, בקרטלים ובמדיניות הכלכלית המעוותת אינו מאבק של צרכנים בלבד. זהו מאבק על עתידה של תעשיית ההייטק עצמה.
הייטקיסט ממוצע נוטה לחשוב שהאיום המרכזי עליו הוא מהנדס זול בהודו, מתכנת במזרח אירופה או מהפכת הבינה המלאכותית. אלו אכן אתגרים אמיתיים. אולם בטווח הקצר והבינוני, האיום המשמעותי יותר על פרנסתו עשוי להגיע דווקא ממדיניות ממשלתית שגויה. כאשר הממשלה מחזקת מונופולים, מגדילה באופן מופרז את יצוא הגז, מאפשרת יוקר מחיה חריג ומעודדת התחזקות של השקל מעבר לרמה הכלכלית הסבירה – היא פוגעת ישירות בכושר התחרות של החברות שבהן עובדים אותם מהנדסים ומתכנתים.
לא רק הבינה המלאכותית מאיימת כיום על מקומות עבודה בענף. גם החלטות ממשלתיות המעדיפות קבוצות כוח מאורגנות על פני תחרות, חדשנות וצמיחה עלולות לפגוע אנושות בכושר התחרות של המשק הישראלי.
מאות אלפי עובדי ההייטק בישראל צריכים להבין שהמאבק נגד יוקר המחיה, נגד הריכוזיות ונגד ההטבות שמוענקות למונופולים ולקרטלים אינו מאבק של מישהו אחר. זהו מאבק על מקום העבודה שלהם, על השכר שלהם ועל עתידה של הכלכלה הישראלית.
אולי הגיע הזמן שפחות משאבים יופנו למימון המלחמות הפוליטיות בין הגושים, ויותר משאבים יופנו למאבק על כללי המשחק הכלכליים עצמם. במקום להסתפק במאבקים על זהותה הפוליטית של ישראל, ראוי שגם מי שמובילים את תעשיית ההייטק יתגייסו למאבק על עתידה הכלכלי. משום שבסופו של דבר, גם חברה דמוקרטית ויציבה לא תוכל לשגשג לאורך זמן אם המדיניות הכלכלית שלה תמשיך להחליש את מנועי הצמיחה המרכזיים שלה.
עוד ב-
*הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.קשקוש. חבורה של אלטיסטים בעיני עצמם ששלחו ידם ביהירותקול העם 06/2026/16הגב לתגובה זו0 1לניהול המדינה. כל ילד שעשה אקזיט על איזה קשקוש בענן חושב שהוא יודע איך לנהל מדינה. ע״ע רפופורט. אתם לא.סגור
