נבחרת אייס
עוד מסים בדרך? התרחיש שמחכה לישראלים אחרי הבחירות
ירון זליכה טוען כי משרד האוצר נוטה לבחור שוב ושוב בהעלאת מסים כפתרון לקשיים תקציביים, במקום לקדם תחרות, להפחית רגולציה ולייעל את הוצאות הממשלה | טור
במהלך חמש עשרה השנים האחרונות הוכיח לנו משרד האוצר לדורותיו כי האצבע של פקידיו, ובמיוחד של אנשי אגף התקציבים, קלה במיוחד על הדק המסים.
לעיתים זו מלחמה. לעיתים משבר בשוק ההון. לעיתים מערכת בחירות. התירוץ משתנה, אך המסקנה כמעט תמיד זהה - העלאת מסים. כך או כך, כאשר מתעורר קושי תקציבי, הפתרון המועדף על המערכת הוא כמעט תמיד הגדלת הנטל על הציבור. נדמה כי באוצר לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להעלות מסים.
למעשה, לאורך חמישים השנים האחרונות פעל אגף התקציבים ברוח זו כמעט ללא הפסקה, למעט שתי תקופות חריגות שבהן ניהול המדיניות הכלכלית הופקע מידיו. הראשונה לאחר תוכנית הייצוב של המשק בשנת 1985, והשנייה בעקבות המשבר הכלכלי החריף ופשיטת הרגל המעשית שאליה נקלעה ממשלת ישראל בראשית שנת 2003.
לא במקרה התנגד אז אגף התקציבים למדיניות הכלכלית החדשה שתכננתי יחד עם בנימין נתניהו. המדיניות ההיא התבססה על תפיסה הפוכה לחלוטין: הפחתת מסים, ייעול ההוצאה הממשלתית באמצעות מנגנוני בקרה מהעולם העסקי, עידוד יזמות, הרחבת התחרות והקטנת משקלה של הממשלה במשק.
זמן קצר לפני שמשה כחלון נכנס לתפקיד שר האוצר, הזהרתי אותו כי תוך שעות ספורות מרגע שייכנס ללשכתו יונחו על שולחנו תחזיות קודרות על גירעונות הולכים וגדלים, לצד המלצות להעלות מסים. הסברתי לו שאין מדובר באירוע חריג אלא בטקס קבוע החוזר על עצמו עם כמעט כל שר אוצר חדש.
לא משום שמדובר באנשים רעים. רובם אנשי מקצוע מוכשרים ומסורים. אלא משום שבמשך שנים התגבשה באגף התקציבים תפיסת עולם שלפיה כמעט כל בעיה תקציבית נפתרת באמצעות העלאת מסים או הגדלת נטל על הציבור. כאשר חסר כסף, היד נשלחת קודם כל לכיסם של הצרכנים, השכירים, העצמאים ובעלי העסקים הקטנים.
במקביל, אבירי אותה תפיסת עולם מגלים לא פעם נדיבות רבה כלפי קבוצות לחץ חזקות, ענפים מועדפים וחברות גדולות הזוכות להטבות מס, פטורים ותמריצים שונים. לעיתים אף מוצגים שני המהלכים כחלק מאותה "רפורמת מס": העלאת נטל המס על הציבור הרחב מצד אחד, והענקת הטבות לגורמים חזקים במשק מצד שני.
בנוסף, הפך אגף התקציבים במשך השנים לשחקן מרכזי בניהול הפוליטי של תקציב המדינה. מאחר שאין בידיו סמכויות סטטוטוריות עצמאיות כדוגמת הסמכויות הנמצאות בידי החשב הכללי, נשען כוחו במידה רבה על גיבויו של שר האוצר.
התוצאה היא מערכת תמריצים ברורה: האגף מסייע לייצר גמישות תקציבית המאפשרת בתורה לממשלה לממן הסכמים והתחייבויות פוליטיות, ובתמורה זוכה לתמיכה בקידום תפיסת עולמו הכלכלית. אין צורך בתיאוריות קונספירציה כדי להבין כיצד המנגנון פועל; די להבין את מבנה הכוחות והתמריצים שבתוכו.
שעות אחדות לאחר טקס חילופי השרים התקשר אליי משה כחלון. "איך ידעת?" שאל, ספק בהלצה ספק בכעס. "איך ידעת שעוד לפני שהתיישבתי על הכיסא כבר הגיעו אליי עם תוכניות להעלאות מסים?"
השבתי לו שהם עושים זאת לכולם, ושעשו זאת גם לנתניהו ולי בשנת 2003. המלצתי לו לעשות בדיוק את ההפך. לשמחתי, הוא בחר שלא לקבל את ההמלצות הללו כגזירת גורל. הוא הפחית את המע"מ במקום להעלותו, סירב לאמץ אוטומטית את תחזיות האימה, ובחר לנהל מדיניות כלכלית עצמאית. בעיניי, זו הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבל כשר אוצר. היא אפשרה לו להתמקד בהפחתת יוקר המחיה ובהגברת התחרות, וסייעה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הטובים של העשורים האחרונים.
והנה, על פי פרסומים בתקשורת, כבר נרקמת באוצר תוכנית מסים רחבת היקף ליום שאחרי הבחירות. ומה כוללת התוכנית? העלאת המע"מ לציבור הרחב, העלאת מס החברות שתפגע במיוחד בעסקים הקטנים והבינוניים, ומנגד הפחתת מס הקנייה על כלי רכב.
לכאורה מדובר בהטבה לציבור. בפועל, כל עוד שוק הרכב הישראלי נותר ריכוזי, סגור ונשלט בידי יבואנים גדולים המחזיקים במותגים מתחרים במקביל, חלק ניכר מההטבה עלול להישאר בכיסי היבואנים במקום להגיע לצרכנים. הניסיון מלמד שכאשר לא מטפלים בכשלי התחרות, גם הפחתות מס אינן מגיעות בהכרח לציבור.
בשנת 1985 אמר פרופ' הרברט סטיין, מי שהיה האחראי המרכזי לגיבוש תוכנית הייצוב, לפקידי האוצר כי עליהם להמשיך ולעשות בדיוק את מה שעשו עד אז - רק הפוך. נדמה שגם ארבעה עשורים לאחר מכן העצה הזו עדיין רלוונטית.
שר האוצר הבא צריך לשלוח לפח האשפה את תוכניות העלאות המסים ולבחור בדרך אחרת. המשק הישראלי אינו סובל ממחסור במסים. הוא סובל מיוקר מחיה גבוה, ממחירי דיור מופרזים, מריכוזיות, ממונופולים חזקים, מעודף רגולציה ומממשלה שמתקשה להתייעל.
מי שמבקש לחזק את הכלכלה הישראלית צריך לטפל בבעיות הללו. הוא צריך להרחיב תחרות, לפרק ריכוזיות, לצמצם בזבוז תקציבי ולהפחית את הנטל מעל הציבור היצרני. העלאת מסים היא הפתרון הקל ביותר עבור הממשלה. בדרך כלל היא גם הפתרון הגרוע ביותר עבור המשק.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
