המודל הירושלמי: ממוקד הפגנות לעיר בירה חברתית ומיקרו קוסמוס ישראלי
על רקע השבר החברתי הישראלי אני רק יכול להציע למנהיגים להעיף מבט לעיר הבירה. ללמוד את המודל שעובד בשטח כבר חמש שנים, ולנסות להביא אותו למדינה השסועה שלנו בימים האלה. ירושלים צריכה להיות לא רק עיר בירה תרבותית והיסטורית, אלא גם עיר בירה חברתית, ועיר של פיוס לאומי. הלוואי שנצליח
משה ליאון (צילום פלאש 90/ משה שי, יונתן זינדל, Zack Wajsgras, נעם רבקין פנטון, shutterstock)
השורות האלה נכתבות בתקופה לא פשוטה עבור החברה הישראלית. בחוץ מתנהל קרב על זהות המדינה. אני כיום לא במשחק הפוליטי של ימין ושמאל והדבר אינו מונח על שולחני. אבל דבר אחד ברור: הכאב של כלל הציבורים במדינת ישראל הוא כאב אמיתי.
אלה הטוענים שהם מופלים במשך שנים, שהבחירה שלהם שווה פחות, ואלה החוששים על דמותה הליברלית של ישראל ועל עתידה של הדמוקרטיה. תחושותיהם אותנטיות לגמרי. מדינת ישראל היא מדינה של שבטים, של קיבוץ גלויות. ונראה כי בתקופה האחרונה השסעים בין החלקים השונים של החברה שלנו הולכים ומתרחבים. התחושה היא שחלק גדול מהשיח עסוק בחידוד הקצנה והתססה, במקום לנסות ולמצוא מכנה משותף.
לי יש חוויה אישית. זה חמש שנים אני עומד בראשות העיר שאומרים עליה שהיא מהמורכבת בעולם. עיר שיש בה את האוכלוסייה המגוונת ביותר בישראל. יהודים וערבים, חרדים וחילונים, אשכנזים ובני עדות המזרח, עולים וותיקים. במידה רבה ירושלים היא המייצגת המובהקת של קיבוץ הגלויות. מיקרו קוסמוס ישראלי.
במשך שנים נקרעה העיר במאבקים בין מגזרים, בהפגנות סוערות והיו גם מאבקים לאומיים, על אפליה וגזענות ועל אורח החיים. ירושלים הייתה מוקד ישראלי של הפגנות.
בשנים האחרונות – ירושלים מיצבה את עצמה כמודל לחיקוי בכל הקשור לחיים משותפים. מתי שמעתם לאחרונה על הפגנות שבת? על הפגנות נגד פתיחת מסעדה או נגד בית קולנוע? וזה לא שחיי התרבות בירושלים דועכים. להפך. סצנת הצעירים בשוק מחנה יהודה תוססת מתמיד. מתחם התחנה, בית העם, המנהלים הקהילתיים, מובילים פעילות תרבות מגוונת לאורך כל השנה. בימים אלו נחנך קמפוס חדש לבצלאל בגודל של 60 אלף מטרים רבועים במרכז העיר וקמפוס ירושלים לאומנויות שמאגד בתוכו חמישה בתי ספר מרכזיים לאומניות.
אבל יותר מכל העשייה שאני שמח להוביל בירושלים עם חבריי לכלל הציבורים; אם זה בבינוי, בתשתיות, בחינוך ובניקיון העיר - אני שמח דווקא על ההרמוניה הירושלמית, שהיא-היא ההישג שאני גאה בו יותר מכל. וזה לא מתרחש מעצמו. מדובר בעבודה יומיומית, סיזיפית שדורשת מאמצי תחזוק שוטפים של קשב, של שולחנות עגולים, של הידברות, של מציאת פתרונות מחוץ לקופסה, והפיכתה של לשכתי למעין לשכת פיוס חברתית-ירושלמית.
אתן כאן דוגמה קטנה; בין שכונת בית-וגן החרדית לרמת שרת החילונית נסלל כביש חדש. אבל אז עלתה הבעיה: מה עושים בשבת? האם משאירים את הכביש פתוח? האם סוגרים? עד לפני מספר שנים בירושלים ויכוח כזה היה עילה למלחמת עולם. חילונים מכאן וחרדים משם היו מתאספים מצדי הכביש ודורשים לכפות את עמדתם. אבל נכנסתי לעניין מוקדם ויצרתי שיח פתוח עם ההנהגה המקומית בשני הצדדים. יחד הגענו להסכמות. לבקשת תושבי רמת שרת, הכביש לא נסגר בשבת, אולם בכניסה אליו הוצב שלט, שמבקש מהנהגים - לא כופה - להתחשב ברגשות התושבים ולא לנסוע בכביש בשבת.
ואתם יודעים מה? זה עובד. עובד מצוין. רוב הנהגים מתחשבים, וגם אם יש מי שמחליט לנסוע, השכנים החרדים מקבלים את זה. המודל הירושלמי שאני מבקש להוביל הוא מודל של הסכמות. הוא מודל של שיח כנה ומכיל בלב פתוח ובנפש חפצה.
על רקע השבר החברתי הישראלי, אני רק יכול להציע למנהיגים להעיף מבט לעיר הבירה. ללמוד את המודל שעובד בשטח כבר חמש שנים, ולנסות להביא אותו למדינה השסועה שלנו בימים האלה. ירושלים צריכה להיות לא רק עיר בירה תרבותית והיסטורית, אלא גם עיר בירה חברתית, ועיר של פיוס לאומי. הלוואי שנצליח.
.jpg)
